המונה דופק

נסענו לאתונה רק לכמה ימים. זה לא היה ביקור ארוך במיוחד, ולכן חשבנו שלא כדאי להשקיע במדריך טיולים חדש. כלומר אני חשבתי שזה בסדר גמור לנסוע עם המדריך בן השש. בת זוגי הרימה גבה, אבל לא אמרה דבר. הסברתי לה בנחישות שהמדריך עב הכרס שניצב אצלנו בבית על המדף ומעלה אבק יצא מבית הדפוס בשנת 2004. כמה זמן כבר עבר מאז? מה כבר יכול להשתנות בעיר כמו אתונה במשך כמה שנים? זו הרי עיר נצחית עם היסטוריה ארוכה ועם מורשת מפוארת. עזבי, אמרתי, נשתה כוס אוזו ונאכל משהו ברובע פסירי תמורת מאה השקלים האלה. כמעט עשרים אירו, זה לא צחוק. אז לא קנינו את המדריך המעודכן וגם לא טרחנו לברר פרטים באתרי האינטרנט. בכל זאת לא מדובר במסע מחקר. בסך הכל סוף שבוע באתונה.

ביום הראשון הכל הלך מצוין. האקרופוליס עמד בדיוק במקום שמחברי המדריך עזבו אותו, וגם המוזיאון היפה לאמנות הקיקלאדית העתיקה (Museum of Cycladic Art) לא זז ממקומו. אפילו המסעדה המומלצת במדריך, ברובע קולונאקי (Kolonaki), נשארה על עומדה ופעלה בנחישות.

אבל אז הגיע היום השני. באותו יום תכננו לראות שלושה אתרים. הראשון היה המוזיאון הלאומי החדש לאמנות מודרנית (EMST). במדריך שלנו היה כתוב שהקמת הבניין תסתיים עד אמצע 2006, כך שלא חששנו. ארבע שנים איחור? נו, באמת, אפילו באתונה זה לא סביר. נכנסנו בביטחון למונית שחנתה מול המלון והראינו לנהג את העמוד שבו הופיעה כתובתו של המוזיאון החדש במדריך. הנהג הסב אלינו את ראשו, גירד בזיפי זקנו ואמר בקול צרוד: "Why go there?"

"לראות".

"O.K, If you must you must".

זה נשמע קצת מוזר, אבל לא עורר בנו חשד מיוחד. כעבור עשרים דקות ועשרים אירו הגענו לאתר בנייה, לא רחוק מהאקרופוליס.

"אתה בטוח שזה כאן?"

"Sure I sure", חזר בעל הזיפים לגרד בלחיו השמאלית. "קוראים לזה בניין Fix. פעם, בעוד כמה שנים, יפעל כאן המוזיאון לאמנות בת זמננו, אבל מאז שנת 2000 הוא במעון הזמני שלו במפגש הרחובות וסילאוס גאורגיו וריגיליס. רוצים לנסוע לשם?"

לאחר התייעצות קצרה החלטנו לוותר ולעבור לתחנה הבאה. דפדפנו בקדחתנות במדריך והראינו לנהג את כתובתו של מרכז האמנות המודרנית "דסטה" (DESTE) ברחוב אוֹמירוּ מספר 8. עכשיו הצלחנו להרשים אותו. לא היה לו צל של מושג איפה שוכן המוסד המכובד הזה. האתגר, כך הבנו, שימח אותו. הוא שלף מפיו קיסם שיניים והחל להקיש בעזרתו על מכשיר הג'י.פי.אס המשוכלל שלו. מדי פעם נד בראשו ומלמל משהו. כך חלפו להן כמעט עשר דקות. המונה, מיותר לציין, עבד בלי הפסקה והראה עכשיו 24 אירו. בסופו של דבר הנהג פלט אנחה ארוכה של שביעות רצון. "We go now. Yes. Yes".

נסענו כחצי שעה. בסופו של דבר הגענו לבניין סתמי ברחוב שכל החנויות בו מכרו אריחי פרקט, שטיחים מקיר לקיר וריצוף לינוליאום מכוער. המונה הראה 38 אירו. שנינו כבר היינו די עצבניים. הנהג טען שאינו מכיר את מרכז "דסטה", אבל כאן זה אומירו 8. הנה השלט. בעל קיוסק סמוך שניסינו לגייס לעזרתנו הודה שהמרכז אכן שכן כאן פעם באופן זמני, עד יוני 2004 ליתר דיוק. הוא אפילו הצביע על שלט נחושת קטן שנכתב עליו ביוונית ובאנגלית שמרכז "דסטה" חזר למעונו הקבוע ברחוב פילאלינון 11. בעל הקיוסק והנהג משכו בכתפיהם כששאלנו איפה נמצא הרחוב הזה. ויתרנו גם הפעם. הראינו לנהג את הכתובת השלישית, מרכז האמנות והתרבות "טכנופוליס" (The City of Athens Technopolis), ששוכן במפעל ישן לייצור גז שהוסב למתחם תרבות, ליד בית הקברות העתיק קרמיקוס (Kerameikos). הנהג זקר מיד את אגודלו וסימן לנו שמדובר באתר מוכר. המונה כבר הראה 42 אירו. יצאנו לדרך. רבע שעה ועשרה אירו עברו, ועצרנו מול שער המתכת של "טכנופוליס". הפעם יצאנו בהחלטיות מהמונית, שילמנו 54 אירו ונפרדנו מהנהג לשלום.

משה גלעד– עיתונאי, כותב ב"הארץ"

גם לכם יש סיפור מעניין מארצות רחוקות?
שלחו אותו אלינו בצירוף תמונות ואולי גם הסיפור שלכם יתפרסם באתר