הלוחשת להורים

באחד מימי השישי האחרונים, מיכל רצתה ללכת לים. "הקיץ עוד מעט נגמר, ובכלל לא ניצלנו אותו", היא אמרה, מתוך ידיעה ברורה שבעלה האהוב, שנולד וגדל בירושלים, מה לעשות, לא אוהב ים. "מאמי, אני מזכיר לך שאת בהריון, וחשיפה לשמש זה לא ממש מומלץ", שלפתי את נשק יום הדין. בכלל, לאט לאט אני לומד שברגע שאני שולף את המושג "הריון", המטרה בדרך כלל מושגת. אז בסוף התפשרנו על בריכה, ומיכל הבטיחה שנשב בצל.

אז כדי שאני, שמטבעי חסר סבלנות וממצה הכל מהר מאוד, לא אכריח אותה לחזור הביתה אחרי שעה, עצרנו בחנות ספרים, כדי למצוא ספר חדש שיעסיק אותי בזמן שמיכל צוללת במים כמו בת הים הקטנה. לעצמי מצאתי ספר חדש שמגלה את הסודות שמאחורי פייסבוק, ולמיכל קניתי את הספר שאחותי כבר המליצה לה עליו בחום – "הלוחשת לתינוקות", מאת טרייסי הוג.

שגרה מובנית

כבר כמה חודשים שאני שומע על הספר הזה ועל העצות היקרות שניתנות בו. חבר מהעבודה, שלא מזמן נולדה לו ילדה, סיפר לי שבאחד הלילות, כשהילדה צרחה והם לא הצליחו להרגיע אותה, הוא מיהר לספר כדי למצוא פתרון אינסטנט, ושבמקרים רבים העצות שניתנות בספר באמת עובדות, כל עוד מבצעים אותן נכון.

אז מיכל התחילה לקרוא, ומדי פעם היא מטפטפת לי את רשמיה. היא אומרת שהרעיון המרכזי בספר הוא שאנחנו, ההורים, צריכים לבסס שגרה עבור התינוק מהיום הראשון ולדבוק בשגרה הזו, ויהי מה. "אחרי שתסיים את הספר על השטויות שלך, אתה חייב לקרוא את הספר הזה, הוא יכול לפתור לנו הרבה בעיות", אמרה מיכל.

אז הקשבתי לאשתי וניגשתי לעיין בספר המדובר כל כך. כבר בכריכה האחורית הסופרת הרגיעה אותי כאשר היא טענה שהדעה הרווחת בקרב הורים צעירים היא שזה טבעי ומקובל לא לישון טוב אינה אלא שטויות. בתחילת הספר ממליצה הסופרת להגביל את תנועת המבקרים בבית בימים הראשונים, ולא להתבייש לומר לאימהות משני הצדדים מתי ואיך לעזור. הסוד הגדול של הסופרת: ליצור שגרה מובנית.

בהמשך התחלתי להבין שהשם של הספר מטעה. הוא היה צריך להיקרא "הלוחשת להורים". יש בספר כל כך הרבה עצות, כל כך הרבה עשה ואל תעשה, זה נראה ממש כמו ספר הדרכה מצורף לתינוק. בכלל, אני רגיל לספונטניות, לאלתורים, אין לי שגרה וגם אין לי מובנית. עדיין לא קראתי את הספר לעומק, אבל נראה לי שאם חיפשתי מקור לנחמה, אני אצטרך להמשיך לחפש. קשה לי עם כל ההוראות. מצד שני, הספר מכנה את עצמו כ"גלולת הרגעה להורה הלחוץ", אז אולי כדאי שאתן לו צ'אנס.

הספר "הלוחשת לתינוקות" מלא בעצות וטיפים להורים הלחוצים. אילוסטרציה: ingimage

עוד חודש, עוד סקירה

הגיע הזמן לאחת הבדיקות החשובות בהריון, הסקירה המאוחרת. מאחר שהרופא של מיכל כל כך מבוקש, התור היחידי שהיה זמין עבורנו הוא בשעה שמונה בבוקר. למרות זאת, מיכל קיבלה הנחיות ברורות: להתרוקן לגמרי ולאכול משהו מתוק כדי שהפצפונת בבטן תזוז קצת ותשתף פעולה עם האולטרה סאונד. ואני, שסדר היום שלי הפוך לגמרי, נכנסתי לחדר הרופא חצי רדום.

אבל התברר שאני לא היחיד שהיה עייף באותו הבוקר. הרופא לא הצליח לראות בבירור את העיניים של הקטנצ'יקית. "הנה, אתם רואים, היא כאילו משפשפת את העיניים", הוא אמר. "מה אתה רוצה, תראה באיזו שעה הבאת אותה לכאן", אמרתי לו בחיוך. כנראה שהשוקולד שמיכל אכלה על הבוקר לא עזר במיוחד. המשכנו לסקור את אזור הפנים והבחנו שהקטנה לא מורידה את הידיים מהפנים ומהראש, כדי להעסיק את עצמה. "אוי ואבוי", צחקה מיכל, "היא תצא כמוך, גם אתה נוגע בפנים שלך כל הזמן". אני מצידי הגבתי שאני עושה את זה רק כשאני חושב או מתרכז במשהו, ושזה דווקא סימן טוב.

באיזשהו שלב שמתי לב שהרופא מדבר ממש בשקט, כמעט לוחש. האם מצאנו את הנפש התאומה של הלוחשת לתינוקות? אני לא יודע, אבל לפי דעתי גם הרופא היה עייף מהשעה המוקדמת. בהמשך הבדיקה הוא התמקד בעצם הירך של התינוקת, ואמר שהיא ארוכה.

"מה זה אומר?". שאלתי. "זה בסדר, אל תדאגו, היא תצא רזה וגבוהה", הרופא חייך. אבל אני קצת דאגתי ושאלתי אם זה נראה כמו משהו לא פרופורציונאלי, ובנימה רצינית יותר הרופא אמר שזה מעיד על אפשרות לגובה ועל חוזק השריר. "מה אתה דואג מאמי, אומרים לך שתצא לך דוגמנית", מיכל אמרה. "מזה בדיוק אני דואג", השבתי לה, בעודי מדמיין את עצמי כאבא מבוגר שמנסה למנוע מהנוער הפוחז לכרכר סביב הילדה הקטנה שלו. הרופא המשיך בבדיקה ועבר על כל האיברים והחלקים החשובים, ותודה לאל, הכל יצא תקין.