הכי צהוב שיש

18 שנה, 400 ומשהו פרקים, מיליוני דולרים בהכנסות, הפיכה למושג משמעותי בתרבות הפופ של המאה העשרים (והעשרים ואחת), קלאסיקה טלוויזיונית, אבן דרך בתולדות האנימציה. משפחת סימפסון.

הסדרה, שביחד עם סיינפלד, בנתה מחדש את המושג "סיטקום", הגיעה לקולנוע. אחרי שנים של ספקולציות, שנים של ציפייה (ובינינו, כמה שנים של פרקים בינוניים), הגיע הרגע המיוחל, ואנו מקבלים 90 דקות של סרט קולנוע המתמקד בעולם ההזוי והצהוב של הומר, מארג', בארט, ליסה, מגי ושאר תושבי ספרינגפילד.

מודה ומתוודה – כבר כמה שנים שאני לא עוקב באדיקות אחרי הומר. נכון, הוא האבא הכי מצחיק בטלוויזיה, וכל "דו" שלו יכול להפיל אותי להתקפי אפילפסיה של צחוק, אבל פיטר גריפין (איש משפחה) תפס את מקומו. ועוד לפני שפיטר וסטואי התיישבו בכסא הכבוד, אריק קרטמן וקני חיממו את המושב. הסימפסונס קיבלו מעמד של קלאסיקה – כבודם במקומם נשמר, אבל מפלס הצחוק ירד קמעה.

הסאטירה שלהם הפכה להיות פחות רלוונטית, הבדיחות הפכו להיות משהו שאתה מריץ עם החבר'ה, אבל לא צוחק מהן לבד. לסרט עצמו הגעתי בידיעה שאני הולך להתאכזב – שהרי, בניגוד ל"רובוטריקים", שהיה פצצת נוסטלגיה שלא השאירה מקום לאכזבה, הסימפסונס עדיין משודרים בכל מני ערוצים, ואפשר לראות אותם בכל יום נתון.

אז אחרי שעה וחצי של צחוק בלתי פוסק, התרגשות על סף הדמעות, ושיר גאוני בשם "ספיידרפיג" שלא יוצא מהראש, הגיע הזמן להכריז בגאווה – הסימפסונס לא איבדו מכוחם, הם פשוט נחו לקראת הדבר האמיתי: סרט עלילתי שלא מרגיש כמו פרק שנמתח, שקורע מצחוק, ושמאגד בתוכו את כל מה שטוב בסדרה הזו. אם היה צדק בעולם, הוא גם היה זוכה ב"אוסקר", אבל כמובן שהוליווד לא תיתן למאט גרונינג (יוצר הסדרה) את הכבוד, שהוא כל כך ראוי לו. שהרי, יש לנו עכברים מדברים בפריז, ומהם כמה אנשים צהובים לעומת עכברים מדברים?

פתיחת הסרט מטעה קצת – סרטון חביב של "איצ'י וסקרצ'י" שלא עושה יותר מלהעלות חיוך (אבל מעלה קונוטציות חביבות לסרטים על עכברים מדברים). לשנייה מתגנב הספק – האם לזה באנו? לגחך בנימוס בסרט של הומר? אבל אז מגיח האב הדביל ביותר בהיסטוריה, ומכריז בקול ענוג – "אתם כאלה פראיירים?? למה אתם משלמים על משהו שאתם יכולים לראות בטלוויזיה בחינם?!". ומהנקודה הזו, בה הומר קורא לקהל שלו "אידיוטים", מתחילה רכבת הרים שמלאה בכל טוב – סאטירה על אמריקה המטומטמת, על "פוקס" כרשת שידור חסרת טאקט ובושה, על ארנולד שוורצנגר, על הנצרות ועל מה לא בעצם. בין בדיחה אחת לשנייה מאט גרונינג דואג להזכיר לנו שאנו צופים בסרט ולא בפרק, ע"י ציטוטים הורסים מסרטים אחרים והנחיות לכבות את הפלאפונים.



ובתוך כל ההמולה, עלילה מרגשת על הנישואים הלא מתפקדים של הומר ומארג', הכוללים מעבר לאלסקה, בעקבות כיסוייה של ספרינגפילד בכיפה ענקית, פרי מעשיו המטופשים של הומר.

הסימפסונס ממשיכים להתעסק בנושאים חברתיים בוערים (והפעם כמובן, באיכות הסביבה) בדרכם הטיפוסית, המשלבת סלפסטיק נמוך לצד הומור לשוני מתחכם. צ'יף וויגם הדביל וקראסטי מספקים את הדאחקות, בארט מספק את הוולגריות שהייתה חסרה בסדרה במשך שנים, ארנולד מספק את השנינות, ואנחנו מספקים את הדמעות. מצחוק, מצחוק.

הסימפסונס משחררים את הרסן, ועושים דברים שבסדרה לא היו יכולים לעשות (מעירום ועד סמים). לצורך המשימה גויסו התותחים הכי כבדים – מאט גרוניג חזר לכתוב ביחד עם ג'יימס ל. ברוקס (שאחראי על "הכי טוב שיש", בין השאר), גרין דיי וטום הנקס מגיחים להופעות אורח, והאנימציה עלתה מדרגה לרגעים קצרים של תלת מימד.

בשביל לסבר את האוזן, גרונינג דחף לקדרה גם כמה משלים חברתיים על אמריקה בת זמננו, שמחפשת את עצמה ואת הנשיא הבא שייקח אותה לימים טובים יותר, במעין אלגוריה על בארט, הומר, ולא אחר מאשר נד פלנדרס (שמקבל יותר דקות מסך מהמון דמויות שהיינו רוצים לראות בסרט, באופן די מפתיע-לי-דו-דה-לי).

"משפחת סימפסון" הוא אחד מהסרטים האלה שכל מילה מיותרת עליו. פשוט צריך לראות. בדומה לדיסק חדש של שלמה ארצי, שברור שיתנגן בכל בית, כך ברור שכולם יראו מתישהו את הסרט הצהוב הזה. ההבדל הוא שהדיסק החדש של שלמה ארצי נשמע כמו גבינה סרוחה (לא במובן הטוב) והסרט של הסימפסונס הוא הגבינה הכי טרייה שתטעמו בזמן הקרוב.

וחוץ מזה, ביום ששלמה ארצי יכתוב שיר כמו "ספיידר פיג", אני אקנה את הדיסק שלו בכמה עותקים.

לטריילר»

משפחת סימפסון- הסרט, ארה"ב 2007. במאי: דיוויד סילברמן. שחקנים: דן קאסאנלטה, ג'ולי קאוונר, ננסי קארטריט, יארדלי סמית', האנק עזריה, הארי שריר, אלברט ברוקס, מיני דרייבר, קלסי גראמר. 85 דקות.