הישרדות: הטור של הילה נחשון
הילה נחשון יצאה לבד עם הילדים לחופש הגדול, בלי בעל שיעזור לה להגיע בבוקר לים ויחכה לה בערב עם מגבת על היבשה. האם היא הצליחה לשרוד את הקייטנה של החיים?
חופש. גדול.
"אמא, נכון שבשבילנו הילדים החופש הגדול זה הכי כיף בעולם, אבל בשבילכם המבוגרים, זה הסיוט הכי גדול בעולם?" היא מסתכלת עליי בעייני השקד החומות הגדולות שלה ומחזיקה בידיה את עציץ הבונזאי שקניתי לה במשתלה (ואז הוא מת מהתייבשות ואז היא החייתה אותו). הילדה שלי מטורפת על צמחים. הצמחים, מסתבר,מטורפים עליה בחזרה. אוי נינה, גם אני מטורפת עלייך. את כזאת יפה וחכמה.
"לא נינוש, זה לא סיוט", אני משקרת לה בחן, "זה פשוט יוצר לנו המבוגרים קצת יותר עומס מכרגיל".
אבל האמת שלפעמים בא לי להגיד לה: 'אלוהים, כן, זה סיוט, ואתם אפילו עוד לא ממש בחופש, אתם במחזור 2480# של הקייטנה שעולה לאמא לשבוע כמו כרטיס הלוך חזור במחלקה ראשונה לניו יורק, ואלוהים יודע כמה זמן אמא לא הייתה בניו יורק וגם עוד מעט יש שם את שבוע האופנה, אבל זה בסדר כי את לומדת לעשות סלטות לבד על הטרפז בקייטנת קרקס ואח שלך אוכל גואש בכל הצבעים ואתם נהנים וזה הדבר הכי חשוב לאמא בעולם כרגע. הכי'.
תכל'ס אני מגזימה.
הוא לא אוכל גואש צהוב. אולי יהיה אוהד הפועל כשיהיה גדול.
בדרך כלל אני בסדר עם החופש הגדול. אבל כבר באמצע השנה, רק צימוד המילים "חופש" ו"גדול", יכול היה לגרום לי למיני-התקף חרדה. השילוב הזה של שמש קופחת, לחות, זמן פנוי של הילדים, זמן פחות פנוי שלי והיעדר קונטרה גברית, גרם לי לפרפור חדרים. השנה הייתי צריכה להתמודד עם הידיעה המלחיצה, שאת החופש הגדול הנוכחי אאלץ להעביר עם שני ילדים ובלי בעל. לראשונה. ואת האמת? הייתי מבועתת מזה. לא פחות.
ולא שאני לא יודעת לעשות את הכל לבד, כן ? בכל חופש הלו"ז של הילדים שלי עמוס יותר משל רינת גבאי. אני חושבת שיותר משחשוב לי להעסיק אותם, חשוב לי להעסיק אותי. הצגות, הפעלות, ים, יבשה, יצירה, בריכה, חברים, משפחה וחוזר חלילה. התמיכה הגברית באה לידי ביטוי בעיקר בשאלות כמו "מתי תהיו בבית?" או "אני אגיע בסביבות שבע", אבל הידיעה שמישהו מגיע בסוף היום, אפילו אם זה רק כדי להגיש לך מגבת כשאת יוצאת גמורה מהאמבטיה, ניחמה אותי באיזושהי צורה.
ועכשיו אני מוצאת את עצמי רצה עירומה מהמקלחת להביא לי מגבת מהמייבש (היי לשכנה ההמומה ממול) כי שוב לא הספקתי לקפל את הכביסה. אבל היי, הילדים שלי מעולפים במיטות אחרי שעשינו כיף חיים בים ובנינו ארמון ענקי ושיחקנו תופסת ואז התיישבנו לאכול ארטיק מול השקיעה וקישקשנו על החיים, והרגשתי שהלב שלי מתפוצץ מאהבה אליהם והם אמרו לי שהם אוהבים אותי עד השמים ובחזרה, וכשהכנתי להם ארוחת ערב ליהוא שוב ביקש שאשים לו ברמקול את "החיים שלנו תותים" ורקדנו ביחד והוא ידע את כל המילים. וכן מחר הם שוב יריבו ויהיה רגע כזה בצהריים שאני ארגיש שהעיניים שלי נעצמות תוך כדי הליכה ואני אצטרך לפצח את חידת "מה להכין לכם לאכול היום – שתי מילים חמש ושש אותיות?" וטלפונים תוך כדי ואז סרט וחברים והסעות וארוחת ערב ומקלחות ובלי לשים לב הזמן עובר לו ואני מצליחה לעשות את זה לבד. כמו גדולה. ואני אפילו נהנית מזה. כמו ילדה שנהנית מהחופש הגדול. ואני לא מחכה לאף אחד שירגיע אותי שהוא חוזר בשבע. ואני לא צריכה שיגישו לי את המגבת.
ואולי מחר בכלל אשאר איתם בבית, במזגן. נצייר קצת ונשתעמם ביחד (והם יריבו קצת) וארשה לעצמי ולהם לנוח מכל ההפעלות. סתם נרבוץ לנו כמו שעושים לפעמים בחופש גדול. ונזמין פיצה בערב. עם זיתים.
ואני אסביר לנינה בקול רם, כדי שגם אח שלה הקטן ישמע ויפנים, אפילו שהוא רק בן שלוש, שאני לא חושבת שהחופש הגדול הוא סיוט. בכלל לא. שאני נהנית לראות אותם נהנים ושאני נהנית להיות איתם, כל שנייה. אפילו אם זה עמוס לפעמים. אפילו אם זה דורש ממני לתת עוד קצת יותר מבדרך כלל. זה שווה את זה.
וניו יורק? תהיי בקשר, הרבה יותר מגניב ללמוד לעשות סלטות לבד על הטרפז.