הילה כהן-אלעזר, בתו של הרמטכ"ל דדו: "זה פצע שלא נרפא"

הילה כהן-אלעזר | צילום: ורדי כהנא
הילה כהן-אלעזר | צילום: ורדי כהנא

45 שנה אחרי מותו של אביה, הרמטכ"ל דדו אלעזר, מספרת הילה כהן-אלעזר על החיבור שנוצר בינה ובין הסופר דויד גרוסמן דרך האבל

88 שיתופים | 132 צפיות

כשהילה כהן-אלעזר (64) הייתה נערה, היא סבלה מתסביך השמור לילדים בעלי הורה מפורסם. אבא שלה היה דוד (דדו) אלעזר, קצין מהולל, מפקד פיקוד צפון במלחמת ששת הימים ורמטכ"ל צה"ל במלחמת יום הכיפורים. "אבא היה בכותרות כל הזמן וכנערה היה לי קשה להתמודד עם הפרסום או כשניסו לצלם אותי ולשים את המשפחה שלנו בפרונט", היא נזכרת באותם ימים. יעברו 40 שנה עד שכהן-אלעזר, פסיכואנליטיקאית מוערכת, תחשף כזמרת ותצא עם מופע משלה המוקדש לאביה.

היא הייתה בת 20, נשואה טרייה, כאשר אביה מת בפתאומיות מדום לב בגיל 50. "זה היה למוחרת ליל הסדר. פסח מסמל בשבילי אביב והתחלות חדשות, וזה הפך לפצע שלא נרפא ולא משנה כמה שנים עברו. כבר 45 שנה אנחנו עולים לקברו בהר הרצל ביום המימונה וכולם מתייצבים. אבא קבור בחלקה הצבאית הרגילה בשורה של החיילים, זה נראה לנו נכון. ממש לידו קבור יוני נתניהו, שהגיע אלינו לשבעה על אבא ואז נהרג באנטבה".

"הרבה מהקשר שלנו היה דרך המוזיקה אבל הוא לא רצה שאתעסק בזה כמקצוע. אני חושבת שזה הפחיד אותו", הילה כהן-אלעזר ודוד (דדו) אלעזר | באדיבות הילה כהן-אלעזר
"הרבה מהקשר שלנו היה דרך המוזיקה אבל הוא לא רצה שאתעסק בזה כמקצוע. אני חושבת שזה הפחיד אותו", הילה כהן-אלעזר ודוד (דדו) אלעזר | באדיבות הילה כהן-אלעזר

לפני חמש שנים היא עשתה מעשה ולקחה את האבל הפרטי שלה לכיוון מפתיע – מוזיקה. "אני לא רק מתאבלת על אבא, הוא חי דרכי ואני חיה דרכו ואני שרה לו והוא שר איתי", היא אומרת. אלבומה "נופל מחוץ לזמן" שיצא ב-2016, מבוסס על טקסטים מהספר בשם הזה של דויד גרוסמן, ספר קינה וגעגוע שכתב לזכר בנו אורי שנפל במלחמת לבנון השנייה. כהן-אלעזר הפכה את הטקסטים לשירים, הקדישה את האלבום לאביה והפכה אותו ליצירה אישית נוגעת ומטלטלת.

האלבום הפך למופע מצליח והביא ליצירת אלבום חדש, "כל יום" כשם אחד השירים. האלבום כולל 11 שירים שכתבו דויד גרוסמן, רחל שפירא, תרצה אתר, לאה גולדברג ועלי מוהר. לצד כהן-אלעזר לקחו חלק בהלחנה מוטי דיכנה, אשר ביטנסקי ומיקי גבריאלוב. אחד השירים באלבום הוא "נומי נים" שאביה נהג לשיר לה כילדה והיא שרה אותו לילדיה שלא זכו להכירו, ועכשיו גם לנכדיה.

"כשבאתי לשבעה של רבין, לאה חיבקה אותי ואמרה לי 'לא אשכח את ההלוויה של דדו. מה שעשו לאביך זה יותר רצח ממה שעשו ליצחק'. אבל את הכעס החלטתי להפנות למשהו אחר"

לכהן-אלעזר יש קול חם ונעים, לא גדול מהחיים אבל כן נוגע ומרטיט לב. בשירים יש הרבה עצב וגעגוע, ב"תהיה איתי" של דויד גרוסמן, למשל, היא שרה: "תהיה איתי עם כל המגבלות שלי / תהיה איתי בבדידותי, בהמוניי /, תאהב אותי בשתיקתי, בסכיניי / תבטיח לי שתעמוד בי / תבטיח לי שלא תבגוד בי, עם אף אחת מחולשותיי".

כהן-אלעזר היא הבכורה מבין שלושת ילדיהם של דדו, יליד יוגוסלביה שעלה לארץ בגיל 15, ותלמה, צברית, בתו של המשורר צבי ארד, ממקימי קיבוץ עין שמר וחבר קרוב של נתן אלתרמן. היא אם לשלושה ילדים וסבתא לארבעה נכדים. לבנה קוראים דוד על שמו של אביה. "גדלתי בבית נפלא", היא מספרת. "אבא היה נעדר-נפקד הרבה אבל חם ואוהב". אימה, תלמה, לימדה מוזיקה לפני שהייתה לפסיכולוגית וגם היום בגיל 86 היא עדיין מנגנת על חליל צד.

דברים שלמדתי מלאה רבין

רגע של היסטוריה: אוקטובר 1973, ערב יום כיפור. הרמטכ"ל דוד אלעזר דורש גיוס כללי נוכח הסברה כי מצרים וסוריה עומדות לתקוף את ישראל. הדרג המדיני מתנגד ומתחיל על גיוס חלקי בלבד. בצוהרי יום הכיפורים החלה ההתקפה של צבאות ערב. המלחמה שהחלה ב-6 באוקטובר והסתיימה ב-24 בחודש, גבתה מחיר דמים כבד. ועדת אגרנט שחקרה את אירועי המלחמה הטילה את האשמה על הדרג הצבאי ובראשו אלעזר. דדו, שנחשב לרמטכ"ל פופולרי מאוד, התפטר.

"עם השנים הבינו יותר ויותר את הגדולה של אבא ואת העוול שנעשה לו, אבל הוא לא זכה לראות את זה. ביום ההלוויה שלו, כשנסענו לירושלים, ראינו בצידי הדרך, בכביש הישן לעיר, אנשים רבים שעומדים דום לזכרו ונותנים לו כבוד. ראיתי את זה עוד פעם אחת נוספת כעבור שנים: כשיצחק רבין נרצח", אומרת כהן-אלעזר, "כשבאתי לשבעה של רבין, לאה חיבקה אותי ואמרה לי 'לא אשכח את ההלוויה של דדו. מה שעשו לאביך זה יותר רצח ממה שעשו ליצחק'. אבל את הכעס החלטתי להפנות למשהו אחר. בשבילי המוזיקה והיצירה הן דרכים נהדרות לחיות עם כאב. מאז שאני זוכרת את עצמי כשעצוב לי, אני הולכת על המדרכה ושרה לעצמי".

"היום אני חושבת שהוא היה שמח לראות אותי שרה ויוצרת כי היום אני באה ממקום בשל", הילה כהן-אלעזר | צילום: ורדי כהנא
"היום אני חושבת שהוא היה שמח לראות אותי שרה ויוצרת כי היום אני באה ממקום בשל", הילה כהן-אלעזר | צילום: ורדי כהנא

קריירה חדשה בגיל 60, לא קצת הצתה מאוחרת?
"גם אני שאלתי את עצמי למה התאפקתי כל כך הרבה שנים. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מנגנת ושרה ואחת לשנה מתקיים אצלנו בבית ערב שירה גדול, אבל השירה הייתה תמיד תחביב. בגיל 50 אמרתי לילדים שלי שיש לי יתרון כי בגילי פחות עושים חשבון איך הדברים נראים, אבל לקח לי עוד עשור להבשיל. זה לא מובן מאליו שאפשר לנסות הכול. אנחנו הם אלה ששמים לעצמנו את הגבולות. אבל עובדה: אפשר להגשים חלומות בכל גיל".

הייתה לך היכרות מוקדמת עם דויד גרוסמן?
"לא הכרתי אותו. שלחתי לו בחרדת קודש שיר מתוך הספר שלו שנוגע במשהו חשוף וטלטל אותי לעולם שלי. נפגשנו, הוא התרגש ובאצילות נפש אישר לי להפוך טקסט לשיר. דוד הגיע למופע ההשקה ואמר שאני שרה את הכאב שלי מבלי לאבד מגע עם השירים שלו. אני הופתעתי מאוד שהאלבום והמופע עוררו כזאת תהודה וכבר שנתיים אני מופיעה בכל הארץ, מהקאמרי ועד הקיבוצים".

מה אבא היה אומר על הבחירה המאוחרת שלך במוזיקה?
"כבר כשהייתי ילדה הוא אהב לשיר איתי. הרבה מהקשר שלנו היה דרך המוזיקה אבל הוא לא רצה שאעסוק בזה כמקצוע. אני חושבת שזה הפחיד אותו, הוא רצה שאכיר עוד עולמות. אני חושבת שהיום הוא היה שמח לראות אותי שרה ויוצרת כי היום אני באה ממקום בשל. אני רוצה ליצור, חשוב לי שזה יהיה מקצועי ושיהיה מי שיקשיב. העבודה שלי כפסיכואנליטיקאית היא להקשיב לאנשים ולעזור להם להקשיב לעצמם, זו אמנות ההקשבה. מצד המשפחה יש פירגון גדול. כשהנכדות הקטנות שלי נוסעות איתי במכונית אני שמה להן שירים שלי וגם של הביטלס ושל מאיר בנאי. לפני כמה זמן כשישבנו באוטו, הקטנה בת השנתיים וחצי ביקשה שאשים לה שיר של נטע ברזילי. שמתי לה".

"אני לא רק מתאבלת על אבא, הוא חי דרכי ואני חיה דרכו ואני שרה לו והוא שר איתי", הילה כהן-אלעזר | צילום: ורדי כהנא
"אני לא רק מתאבלת על אבא, הוא חי דרכי ואני חיה דרכו ואני שרה לו והוא שר איתי", הילה כהן-אלעזר | צילום: ורדי כהנא