הילדים זה לא הכל

הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם

ליאת קורן, בת 35, אמא לשניים, מנהלת משרד של איש עסקים: "אני אמא שנותנת את הנשמה. אני חיה בשביל הילדים עד כדי ביטול עצמי. לדוגמה, את יואב הינקתי עד גיל שנתיים ואפילו בעלי כבר התחיל לעשות לי פרצופים. אבל לי לא היה אכפת, הבאתי ילדים לעולם כדי לטפל בהם, ומבחינתי המטרה מקדשת את כל האמצעים".

עידית זר, בת 34, אמא לשלושה, עבדה עד לאחרונה בגן ילדים: "אין לי שום כוונות לבטל את עצמי בשביל הילדים. זה שהבאתי ילדים לא אומר שאני צריכה להפסיק את החיים שלי. אני גם לא לוקחת דברים קשה בכל ענייני הילדים. אם זה עניין של חיים או מוות אני אתערב ואעזור, אבל אם לא – הילדים יודעים להתמודד לבד. הם צריכים ללמוד לחיות את החיים שלהם".

ליאת: "אני טיפוס שמאוד מתערב. בין הילדים אני משתדלת שלא, אני כן רוצה שהם ילמדו לפתור את הדברים ביניהם, אבל אם יש איזה ריב בין הילדים בגן, אני מתקשרת לגננת ברגע שאני מגיעה הביתה, אפילו ליד הילד. אני פשוט פועלת לפי אימפולס באותו רגע. הגננת כבר אמרה לי שאני עושה נזק לילד בכך שאני מדברת לידו, אבל זה משהו שאני לא יכולה לשלוט בו, זה יצר הגוננות שלי כאמא".

עידית: "במקרים של ריבים בין הילדים שלי אני נוטה לא להתערב. אני אשאל מה קרה, אבל מצדי שימשיכו לצעוק אחד על השני עד מחר. יש מריבות בגן? הם כבר יידעו להסתדר. אם אני אסדר להם את העניינים הם לא ילמדו מזה כלום".

ליאת: "אני מנסה כמה שיותר לחנך את הילדים לסדר יום קבוע ומסודר. בימים של לימודים אני קמה בשש בבוקר, למרות שאני מתחילה לעבוד בתשע. אני מארגנת את הילדים, מאכילה אותם, מלבישה, מצחצחת להם שיניים".

עידית: "הם לא עושים את זה לבד?".

ליאת: "השנה אני נורא משתדלת שהבן הגדול שלי יתחיל לעשות דברים לבד כי הוא כבר בכיתה א', אבל אם הוא מבקש – אני עושה בשבילו. אין לי בעיה לצחצח לו שיניים, להלביש אותו, או שהוא יישב עליי ואני אאכיל אותו, למה לא? הוא הילד שלי!"

עידית: "אין לנו ממש סדר יום. אני קמה מתי שהילדים קמים, לוקחת לגנים, חוזרת, בדרך כלל הולכת לישון צהריים. הילדים אוכלים מתי שהם רוצים. אחריי רדפו עם אוכל ואני החלטתי לא להיות כזאת בשום אופן – כשילד רעב, הוא יאכל מה שיש על השולחן, מתי שמתחשק לו".



ליאת: "שנת צהריים לא מעניינת אותי. אני יכולה לקום אליהם בלילה ועדיין להיות מאוד עירנית במשך היום. בעלי לפעמים לא מבין איך יש לי כוחות לזה. אולי אני טיפוס שלא צריך הרבה שינה, או שפשוט הילדים מבטלים את העייפות שלי".

עידית: "מה עם חיים בשביל עצמך? יציאות, בילויים?".

ליאת: "אין לי בייביסיטר, אנחנו לא יוצאים לבלות בכלל. אני באמת לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שיצאנו. חברות שלי מנסות להוציא אותי מהבית, אבל אני לא מרגישה צורך בזה. לא מזמן היה לנו יום נישואים ורצינו לצאת. בעלי הציע: למה שלא ניקח את הילדים איתנו? הרעיון קסם לי, אז לקחנו את הילדים איתנו… כמו שאמרתי, אני לא צריכה את היציאות ולא צריכה להיות מחוץ לבית. אני צריכה להיות עם הילדים שלי, וכמה שיותר".

עידית: "אין לי שום בעיה עם בייביסיטר. הילדים שלי נשארו עם מטפלת או עם ההורים שלי מגיל אפס. אני לא מפחדת שלא יטפלו בהם כמו שצריך או שיקרה להם משהו. יש לי גם את החיים שלי, יש לי את החברים שלי ואת הבילויים שלי".

ליאת: "את מעורבת בגנים ובבית הספר?"

עידית: "בוועד הורים? ממש לא. אני לא אוהבת את כאבי הראש, את הריבים והחיכוכים בין ההורים. יש לי דברים יותר מעניינים בחיים".

ליאת: "אני מאוד מעורבת. הייתי בוועד ההורים של הגן ואני בהחלט מתכננת להיות גם בוועד ההורים של בית הספר. חשוב לי להיות מעורבת ולדעת מה קורה".

עידית: "אני לא מעוניינת בזה בכלל. הוויכוחים בין ההורים עושים לי כאב ראש. לא מבינה למה צריך את זה. מי שרוצה לעשות משהו עם הילדים שלו יכול לעשות את זה לבד. אני צריכה את השקט שלי".

הכתבה התפרסמה במגזין להיות משפחה, אוקטובר 2009

 

מתוך: מגזין להיות משפחה

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה

הכתבות הכי מעניינות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב-Twitter