הייתי הילד הכי קטן בכיתה – חלק ב'

לחלק א'»

להעצים במקום להחליש

כאמור, במקום לטרטר אותו בין בדיקות לרופאים ובכך למעשה להגדיל את ממדי הבעיה וההתייחסות אליה, מומלץ להורים לתת דגש על תכונות חיוביות של הילד ולהעצים אותו בדרכים אחרות. "ההורים ושאר סוכני החיברות (בני משפחה, גננות, מורים, מדריכים, מטפלות וכו') הבאים במגע עם הילד ומטפלים בו, צריכים לדאוג לרווחתו הנפשית, הרגשית והחברתית ולא רק לרווחתו הפיזית והקוגניטיבית", מסביר ד"ר הר נוי.

"לשם כך עליהם לדאוג לפתח את הצדדים הללו באמצעות מתן מחמאות לנקודות חוזק של הילד, פיתוח אותן נקודות חוזק על ידי אימון ותרגול בבית ועל ידי השתתפות בחוגים ובאירועים שבהם הילד יוכל להפגין את יכולותיו ועוד. חשוב מאוד לשתף פעולה בין הדמויות האחראיות במסגרות השונות שבהן הילד נמצא, כדי לחזק את ההשפעות החיוביות ולמזער את השליליות".

לדבריו, בתהליך חיזוק הדימוי העצמי, הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות העצמית של הילד, ניתן לפעול במספר דרכים: "קודם כל, כאמור, חשוב מאוד החיזוק על ידי משובים חיוביים בונים של נקודות החוזק של הילד. בנוסף, שימוש בעזרים כגון סיפורים על הנושא, סיפורים על אישים חשובים בהיסטוריה שהיו נמוכי קומה והגיעו לגדולות, כמו נפוליאון (סיפורים היסטוריים מתאימים לגילאים של סוף בית הספר יסודי והלאה), משחקי דמויות עם בובות בגדלים שונים שבהם הילד מבטא את עצמו ואת תחושותיו הפנימיות דרך הבובה, ציור ציורים בנושא ועוד".



"חשוב לשתף את הסביבה הקרובה לילד בתהליך החיזוק של הילד, תוך תיאום בין הגורמים השונים ועדכון בנוגע לאירועים שליליים שאירעו ויש להתייחס אליהם, כגון הקנטות, הצקות ואף אלימות מצד ילדים כלפי הילד הנמוך, ומצד שני עדכון לגבי אירועים חיוביים שאירעו וניתן להמשיך ולהעצים אותם, למשל: הילד זכה במשחק כדורגל עם הקבוצה שבה הוא מתאמן – ניתן להציג את המדליה ואת הזכייה שלו בפני ילדי הכיתה ולחזק אותו ואת מעמדו החברתי בפניהם, ואגב כך מחזקים גם את הפן הרגשי והנפשי".

היכן נכנסת לתמונה הגננת/ המורה?
"התפקיד שלה הוא לחזק ולבנות את הקשרים החברתיים במוסד החינוכי, וחשוב שתהיה המשכיות לכך בשעות אחר הצהריים על ידי מפגשים עם החברים, השתתפות באירועים חברתיים, שיחות טלפון, אינטרנט ועוד".

האם יש לפעמים צורך בפסיכולוג?
"במקרים קיצוניים, כדאי לערב גם גורמים מקצועיים ואפילו פסיכולוג".

בנות מתמודדות טוב יותר

"בדומה לבנים, בנות עוברות תהליכים דומים בשני מקרים: כאשר הבת נמוכת קומה, ולקראת תחילת גיל ההתבגרות כאשר הבנות מזנקות בגדילה לפני הבנים והופכות לגבוהות מהם", אומר הר נוי. בשני המקרים הבנות יספגו עלבונות והשפלות מהסביבה, אלא שמאחר שההתפתחות הרגשית, הנפשית, התקשורתית והחברתית שלהן בדרך כלל טובה יותר מזו של הבנים, הבנות מתמודדות טוב יותר עם המציאות. הן אמנם נפגעות, אך מחלימות ומתאוששות מהר יותר מהבנים, שאצלם ניכרת פגיעה עמוקה באגו".

"בנוסף, מבחינת הבנות המצב אינו נתפש כ'קשה', שכן אלה מביניהן שעוברות בגובהן את הבנים, בדרך כלל יצפו כיצד המצב משתנה בתוך זמן לא רב, שכן הבנים בסופו של דבר יגבהו גם כן ויעברו את הבנות בגובהן. מאידך, הבנות הנמוכות, אינן רואות את המצב כנורא, שכן במרבית המקרים הן נמצאות בחברה בה הבנים גבוהים מהן או לפחות בגובהן, ולכן הן חשות פחות במצוקה בשל גובהן".

ד"ר הר נוי מסכם כי בסופו של דבר מה שיקבע מבחינת הילד את מידת ההשפעה של בעיית הגובה היא התמיכה או חוסר התמיכה של הסביבה, שכן היא תציג לילד את מצבו. "הסביבה היא שתציג לו את מידת החומרה של המצב, היא תראה לו את הדרכים להתמודד עם המצב והיא תעזור לו לפלס את דרכו ולמצוא את הטוב שבו ולפתח אותו, תוך פיתוח הדימוי העצמי, הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות, מהם ובעזרתם יצמח לחלק אינטגרלי מהסביבה".



ההורים: קשה לא להיראות מודאגים

נירית שמר, אם לשלושה (בני 14, 12 ובת 8), היא בחורה ממוצעת קומה ומטה וכך גם בעלה. הילדים – בהתאמה, נמצאים מתחת לממוצע הגובה הכיתתי, והדבר בולט יותר כשהם נמצאים בקרבת חבריהם. "באופן מעניין, הילדים שלי מתחברים איכשהו דווקא עם הגבוהים שבחבורה ואני חושבת שזה דווקא מעיד על נפש בריאה ועל חוסר נחיתות".

לדבריה, מעולם לא חלפה בראשה מחשבה על פנייה לרופא בנושא: "אני לא חושבת שזה ישנה הרבה. קודם כל, הגנטיקה לא פועלת לטובתנו; בנוסף לכך להם עצמם זה לא מפריע בכלל, יש להם ביטחון עצמי ואנחנו תמיד שמים דגש על הצדדים בהם הם חזקים ומוצלחים, ובאופן מעניין הם אלופים בכדורסל… לא נראה לי שזה משהו ש'תוקע' אותך ומפריע לך להתקדם בחיים. טיפול הורמונלי? זה לא נראה לי לעניין. ילדים הם לא סוכריות מרשמלו".

לעומתה, יעל גורן, אם לארבעה, מודאגת מקומתו הנמוכה של אחד מילדיה, אך גם היא מסתייגת מטיפולים בזריקות. "בעלי ואני אמנם לא גבוהים, אבל אף אחד מאיתנו ומהילדים האחרים לא היה כל כך נמוך", היא מסבירה את דאגתה. "הוא בכיתה ג' ונראה כמו ילד בן ארבע. הבעיה היא שהוא סובל מצליאק, הוא רגיש להרבה מאכלים, והרופאים טוענים כי זה חלק מהעניין. הם מציעים להתחיל עם הורמונים, אבל אני קצת חוששת ומשתדלת כמה שיותר לפעול בדרכים אלטרנטיביות".

בנה של גורן מגיע מדי שבוע למטפל אלטרנטיבי ש"משחרר" אותו מרגישויות למאכלים מסוימים, והיא מאמינה שזה עוזר: "הוא אמנם לא נותן זינוק, אבל לפי הסימון שעל הקיר הוא בהחלט עולה בגובה וצריך להתאזר בסבלנות. המטפל האלטרנטיבי ביקש מאתנו במיוחד לא להפעיל לחץ ולא להיראות מודאגים. אני באמת משתדלת, למרות שאני חייבת להודות שקשה מאוד להורים לא להיות מודאגים, ויותר מזה לא להיראות כאלה…"

 

מתוך: מגזין להיות משפחה

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה