היום שאחרי

לטור הקודם>>

יום ראשון, התחלה חדשה. בלי צער אני נוטשת את מיטת בית החולים ואת החלוק הוורוד לטובת מיטה זוגית רחבה, אמבטיה לבנה בוהקת מניקיון, חלון גדול, פינת קפה וטלוויזיה. איזה פינוק! אני במלונית, המקום שבו כל היולדות הדואבות (וכן, גם המפונקות) שוהות כסוג של תחנת מעבר חמישה כוכבים (עם פנסיון מלא) לפני שיצללו אל לילות לבנים ואל לופ בלתי נגמר של האכלה-גרפעס-החתלה, בסדר זה או אחר.

"יחסית, את במצב טוב"

אני מגיעה אל החדר ומיד מסתערת על המקלחת כמו נרקומן שהשיג סוף סוף את מנת הסם היומית. "החשיש" שלי מורכב מזרם מים חמים ושוצף, כמויות של סבון, שמפו משובח ומרכך. הידד! להשלמת הלוק, אני מגלחת את רגליי בניסיון נואש להחזיר לעצמי צלם אנוש. אני משפשפת את הפנים במלח שגנבתי מחדר האוכל – סוג של פילינג ביתי – מורחת קרם בנדיבות, שואפת את הריח, מתענגת על המגע החלק במקום זה המחוספס. אני מתבוננת בתשומת לב, הכל כל כך מוכר ועם זאת אחר, שונה ומוזר. זאת אני שמציצה מהמראה, או מישהי אחרת? "היי" אני לוחשת לבבואה שבמראה, ברוך שובך, ילדה.

טקס המקלחת פלוס חפיפה נגמר, ועכשיו הגיע טקס קשה בהרבה: לעטות על עצמי טריינינג, לנטוש את נעלי הבית לטובת נעלים. אמיתיות, מעור שחור אם זה מעניין אתכם. החלק הראשון מסתיים בהצלחה – טוב זו לא חוכמה, טריינינג ניחן בתכונות גמישות, אבל הנעליים יצטרכו לחכות. רגליי עדיין נראות כמו רגלי איש הפיל. אני מוותרת וחוזרת לנעלי הבית האדומות. ככה אני צועדת אל התינוקייה – ככה קוראים לחדר הגדול הלבן והמואר שבו שוהים התינוקות של האמהות המפונקות, ובעיקר הטריות.

אני מסתכלת מסביב ומסכמת בסוג של נחמה: "יחסית, את במצב טוב". שפע אמהות עומדות מסביבי, רובן נראות כאילו לא ילדו, חלקן עדיין עם החלוק הוורוד, ואילו המהדרות מאווררות את הלנג'רי האופנתי שכולל חלוקי סאטן (ורוד הולך חזק) ואנפילאות תואמות. בהתחשב בעובדה שכולן נראות פחות או יותר כמו אופרה ווינפרי לפני הדיאטה ומקצה השיפורים, הסאטן הורוד נראה בערך כמו פיל בחנות חרסינה. שוין, שיהיה.

אני נוטלת את בר ומתחילה במלאכת ההאכלה – מלאכה די קלה בהתחשב בעובדה שוויתרתי על עניין ההנקה. לא שלא ניסיתי. בטח שכן. גם אני כמו שאר היולדות, התייסרתי בעודי מנסה לחלוץ שד, להכניס את הפטמה לפה הזעיר, לנשום ולקוות שזה יעבוד. זה לא עבד. אלוהים יודע שהשתדלתי. טוב, לא יותר מדי, אבל בכל זאת. נכון שמדריכת ההנקה הסתכלה בי בפלצות כשהעזתי להחליף את הפטמה האנושית בזו של מטרנה, אבל לי לא היה אכפת. שתסתכל, שתתפלץ, שתקלל. אם יש משהו טוב בגיל 40 זה העובדה שמפסיקים לדפוק חשבון לכל העולם, אשתו וגרושתו. בעיקר היא.

ניסיתי הנקה, אבל זה לא עבד. אילוסטרציה: photos to go

חוזרים למציאות

יום חמישי. בצער רב וביגון קודר אני נוטשת את המלונית לטובת בית הוריי. שלוש שעות לקח לי לארוז את הררי השוקולדים/הבגדים הזעירים ואת אוסף השמיכות שקיבלתי, שמתחרה בהצלחה לא מבוטלת עם אלה של שילב. אין לי מושג למה, אבל משום מה כמעט כולם הלכו על שמיכה, כאילו שאנחנו בסיביר וכאילו שעוד דקה ייסגרו כל המפעלים שמייצרים שמיכות לתינוקות והקטנה תישאר ללא כיסוי הולם, רחמנא ליצלן.

אחרי שלוש שעות פלוס חצי שעה למצוא את היציאה הביתה (אף פעם לא הצטיינתי בניווטים) אני מגיעה הביתה. אמא מסתערת על הקטנה ומיד תופסת פיקוד: היא אכלה? רחצו אותה? הבגדים לא מגרדים לה? צריך להדליק מזגן! אחרי שהיא יורה את מטר השאלות והפקודות היא נזכרת שגם אני בן אדם, ואולי, רק אולי אני קצת עייפה או רעבה.

את ארוחת הצהריים הראשונה מחוץ לכתלי בית החולים אזכור לעד: את הסלטים החליף מלפפון פשוט, ובמקום מבחר הבשרים נחו בצלחתי שתי קציצות וקצת אורז. "לא הספקתי להכין" היא מתנצלת. "יש רק שאריות" אני מהנהנת, תשושה מכדי לענות. "אחרי האוכל" אני מחליטה בצעד יוצא דופן, "אלך לישון קצת". אבל לקטנה יש תוכניות אחרות בשבילי. עוד לא הספקתי לסיים את הארוחה, היא כבר תובעת את שלה. הבקבוק נשלף ואיתו מחשבות נוגות: האם כך ייראו חיי מעתה ועד עולם?