היבשת השחורה

כשהשתחררתי מהצבא לא התלבטתי אם לטוס למזרח או לאמריקה הדרומית. ידעתי שאני רוצה לטוס לאירופה, למסע בעקבות מלחמת העולם השנייה. מה גרם לי לצאת לדרך שמראש ידעתי שתהיה קשה מבחינה מנטלית ולוגיסטית? אינני יודע. עם השאלות האלה אני מתמודד עכשיו, אחרי שהכל נגמר.

קניתי מפה של אירופה והתחלתי לסמן מקומות שהופיעו בספרים הרבים שקראתי בשנתיים שבהן התכוננתי למסע. לא הגבלתי אותם לנושא מסוים, הכל עניין אותי – קרבות, אידיאולוגיה, שואה, מנהיגים, אתרי זיכרון. בסופו של דבר הצטברו כמאתיים נקודות שחורות על המפה. חלק חמישי ואחרון.

• לחלק הראשון: צרפת ואנגליה
• לחלק השני: הולנד-גרמניה-אוסטריה
• לחלק השלישי: שטיינהרינג-ברלין-וינה
• לחלק הרביעי: צ'כיה-פולין

וולגוגרד, רוסיה | המולדת קוראת!

אחרי שלושה שבועות בפולין חזרתי לברלין ומכרתי את הוואן ב-20 אלף שקל. הצטערתי. הוואן לא היה רק רכב עם מיטה, הוא היה הבית שלי במשך המסע. אם היה לי מספיק כסף, הייתי משאיר אותו למסעות עתידיים.

ברוסיה התניידתי ברכבות. חוויה בפני עצמה. הרכבות ברוסיה שונות מהרכבות במערב אירופה. האירופיות נראות כמו חלליות מהעתיד. רכבות רוסיות נראות כמו רכבות מספרי ילדים – קרונות נגררים על ידי קטר אימתני. ליד הקטרים היה ריח של מתכת כבדה, גריז וסולר, שהחזיר אותי שלוש שנים אחורה לשירות בחיל השריון. בכניסה לכל קרון עומד כרטיסן ובודק כרטיסים ודרכונים, וגם רוסים צריכים להציג דרכון כשהם נוסעים ברכבת.

באיחור קטן יצאנו לדרך. על הרציף עמדו אנשים ונופפו לשלום. הייתה קצת הרגשה של שדה תעופה, ובצדק – המרחק בין סנקט פטרבורג לוולגוגרד (Volgograd) הוא 1,600 קילומטר. כשהסתכלתי מבעד לחלון נזכרתי שנערה שהכרתי בסנקט פטרבורג אמרה לי שרוסיה מחולקת לשלוש מדינות: מדינת מוסקבה, מדינת סנקט פטרבורג ומדינת שאר רוסיה.

חלקתי תא עם אניה, סטודנטית לרפואה, אנסטסיה, סבתא חביבה שחזרה מביקור אצל אחותה, וגבר כבן חמישים שכל שיחה עמו גרמה לאניה לגלגל עיניים בעצבנות. הנסיעה הארוכה והתנאים בתא מזמינים קרבה ושיחה. בין הדרגש שלי לתקרה היו 70 סנטימטר, כך שלא יכולתי לשבת, רק לשכב. לשבת יכולתי רק על הדרגש של אנסטסיה בקומה הראשונה. אנסטסיה היא בת 70 פלוס וצחוקה מתגלגל, צחוק של ילדים. בימים המעטים שהייתי ברוסיה לא ראיתי אנשים מבוגרים רבים מחייכים, ובוודאי לא צוחקים. לרובם סבר פנים חמור.

שאלתי את אנסטסיה על החיים שלה ואם היא זוכרת את המלחמה. קולה נשאר צוחק אך עיניה כבו. חשבתי שאולי הגזמתי, אולי הייתי ישיר מדי, אבל אניה, ששימשה מתורגמנית, אמרה שמכיוון שאני זר זה בסדר. במהלך השיחה הצטופפו סביבנו כעשרה נוסעים נוספים והקשיבו בשתיקה וביראת כבוד לדבריה של אנסטסיה. אנסטסיה סיפרה שהייתה בת 12 בזמן המצור על העיר. אמה מתה מרעב ואביה היה חייל שנהרג בידי פשיסט. היא הצביעה על החגורה שלי וסיפרה שכשהרעב היה בשיאו הם בישלו חגורות עור ואכלו אותן. מתישהו במהלך המצור פינו אותה וילדים אחרים לסיביר.

אניה הציעה לי להתארח אצלה בוולגוגרד. קפצתי על ההזמנה. שני המלונות היחידים בעיר דרשו הרבה מעבר לסכום שהיה ברשותי. השכונה שבה היא גרה, והעיר כולה, הזכירו לי את באר שבע, רק בענק. וולגוגרד משתרעת על הגדה המערבית של נהר וולגה העצום לאורך 80 קילומטר. העיר אינה מעניינת במיוחד, ורק תיירים מעטים מגיעים אליה. אני באתי לוולגוגרד בגלל מה שהתרחש בה בזמן המלחמה, בזמן ששם העיר היה סטלינגרד.

הקרב על סטלינגרד הוא אחד הקרבות המדממים ביותר בהיסטוריה האנושית. מספר ההרוגים נאמד במיליון וחצי עד שני מיליון. הניצחון הסובייטי בקרב, בפברואר 1943, היה נקודת המפנה בחזית המזרחית, החזית החשובה במלחמה.

למחרת לקחה אותי אניה לאתרים הקשורים לקרב. בדרך למרכז העיר היא הראתה לי את מפעל הפלדה "אוקטובר האדום", מפעל הרובים "באריקאדי" ומפעל הטרקטורים "דזרז'ינסקי", שלושה מפעלי ענק שהיו מהמוקדים הידועים של הקרב. הגרמנים כבשו את המפעלים, אבל לא הצליחו לנקות אותם לגמרי מהתנגדות רוסית ששבה ועלתה מבעד להריסות.

כדי לצמצם את היתרון האיכותי של הצבא הגרמני פיתחו הרוסים טקטיקה שנקראה "חיבוק דוב". הם נצמדו לכוחות הגרמנים עד כדי מטרים בודדים והתישו אותם בהתקפות חוזרות ונשנות. השיטה עלתה לרוסים במאות אלפי קורבנות, ורוב החיילים החדשים בסטלינגד לא שרדו יותר מיומיים, אך מטרתם של מפקדי הצבא האדום הושגה. הם הרוויחו די זמן לתכנן ולבצע מתקפת נגד אדירה שכיתרה את הצבא הגרמני וחיסלה אותו.

אתר הזיכרון המרכזי לקרב נמצא על הגבעה הנקראת "מאמייב קורגן" (Mamayev Kurgan). בראש הגבעה עומד פסל עצום של אמא רוסיה, דמות נשית לבושה בגלימה. ביד אחת היא מחזיקה חרב, וידה האחרת מונפת לאחור, כאילו היא קוראת למישהו. ואכן שמו הרשמי של הפסל הוא "המולדת קוראת!". גובהה של אמא רוסיה 52 מטר ואורך החרב שבידה 27 מטר. פסל החירות בניו יורק, לשם השוואה, מגיע לה עד למותניים.

באחד הספרים על אתרי מלחמת העולם השנייה שלקחתי איתי הפסל מתואר במילים קולעות: "הסמל של התהילה הסובייטית לא יכול להיות יותר אדיר או יותר סובייטי מזה". מלבד הגודל שלא ייאמן של אמא רוסיה האדירה, הופתעתי מכך שפטמותיה נראות בבירור, וזאת אף שהיא לבושה בגלימה. בדרך כלל, כך התרשמתי, האמנות הסובייטית ניסתה להדחיק כל סממן של מיניות. לא שיתפתי את אניה במחשבה הזאת.

מימין: פסל של אמא רוסיה באתר זיכרון לקרב סטלינגרד. משמאל: רחבת המוזיאון למלה"ע ה-2, מוסקבה

מוסקבה, רוסיה | אובדן או ניצחון

אחרי יומיים בוולגוגרד נפרדתי מאניה והמשכתי ברכבת למוסקבה, היעד האחרון שלי במסע. בקרון היו מעט אנשים. התיישבתי ליד החלון והבטתי באמא רוסיה האפורה האדירה מתרחקת בין הגבעות.

המסע ייגמר בקרוב. בראשי חולפת המחשבה כמה מוזר שמצד אחד אני מבקר באתרי קרבות, מוות ושנאה, ולפעמים נדמה לי שאני פוגש את הרוע בצורתו המזוקקת ביותר, ומצד שני כמעט כל מי שפגשתי בדרך היה טוב אלי.

במוזיאון המרכזי למלחמת העולם השנייה במוסקבה, הנקראת ברוסיה "המלחמה הפטריוטית הגדולה", אני מגלה שיותר משאפשר ללמוד בו על המלחמה אפשר ללמוד בו על התעמולה הסובייטית. האובייקטיביות היא ממנו והלאה. שיתוף הפעולה הגרמני-הסובייטי בשנתיים הראשונות של המלחמה לא מוזכר במוזיאון, היחס לפולנים לא מופיע, המחדלים הנוראיים של סטלין שעלו בחייהם של מיליוני אזרחים סובייטים לא כתובים בשום מקום. התמונה המצטיירת מהמוזיאון היא של עם עקשן שנלחם בחירוף נפש על המולדת וניצח אויב אכזר.

המוזיאון נמצא בתוך מתחם שלם שנקרא פארק הניצחון. כשיצאתי לרחבה הצמודה למוזיאון ראיתי שהיא מלאה בזוגות ערב חתונתם. הנשים בשמלות כלה והגברים בחליפות. כל זוג ניגש בתורו למרכז הרחבה והניח זר לרגלי פסלו של ג'ורג' הקדוש, המייצג את העיר מוסקבה ומונצח כשהוא כורת את ראשו של הדרקון הפשיסטי. אחר כך חגגו הזוגות עם משפחותיהם במעגלי ריקודים לצלילי תזמורות.

המחזה הסוריאליסטי נראה לי בתחילה כזלזול בכבוד המתים. איך אפשר לחגוג במקום שמנציח חיילים? אבל במחשבה שנייה, הזוגות באו להניח זרים מתוך כבוד לדור שלחם במלחמה. בעוד המערב מדגיש את האובדן, את השבר ואת האסון שבמלחמה – הרוסים מדגישים את הניצחון, את הגבורה ואת העמידה של החברה הרוסית במצב. נשארתי שם זמן רב, צילמתי את החוגגים, אפילו הוזמנתי לכמה כוסיות וודקה. שתיתי. דרך טובה לסיים מסע כזה.

אורן כהנוביץ' – לומד לתואר שני בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה ומרצה על מסעותיו