הטמפלרים בארץ הקודש

שרון שגב בעקבות מסע הטמפלרים בארץ הקודש
הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם
מאז ומתמיד היוותה ארץ ישראל מוקד עליה לרגל. לאורך השנים ידעה אדמת הארץ עמים שונים שהביאו עמם את הווייתם וחתמו בה את חותמם. ערב רב של שפות, דתות, מאכלים ומנהגים הכתיבו את נופה והוסיפו בו נקודות ציון היסטוריות, שהפכו עם הזמן לציור אבסטרקטי בעל אלף גוונים.
הבנייה הארצישראלית, כנגזרת מדרך החתחתים ההיסטורית שעברה הארץ, היא תצריף של סגנונות ורבדים שונים. הבנייה העתיקה, דרך הבנייה הערבית ועד הבנייה המודרנית, יוצרים מכלול מרתק, המספר לנו את סיפורה של הארץ הזאת על כל גווניה.
קצת היסטוריה
סיפורינו מתחיל במחצית המאה ה-19, בדרום-מערב גרמניה, בממלכה קטנה וענייה ושמה וירטמברג. בתוך הממלכה קמה תנועה דתית-משיחית, שביקשה לערוך רפורמות בכנסייה הפרוטסטנטית הגרמנית, מתוך חרדה לגורל הנצרות – אגודת הטמפלרים.
חדורים במאוויים אוטופיים לתיקון העולם, החליטו הטמפלרים לעלות לארץ הקודש ולכונן בה עם נוצרי חדש, אותו כינו: "עם האל", שיעלה על נס את המוסר הנוצרי הקדמון ויחייה את אמונתם האדוקה. בשנת 1858 יצאה משלחת טמפלרית לתור את הארץ ולעמוד על קנקנה, ורק לאחר כעשר שנים עלתה קבוצה מצומצמת של כ-750 איש לארץ ישראל והתיישבה בחיפה.
בשנים הראשונות ייסדו הטמפלרים את המושבה הגרמנית בחיפה (1868); וולהאלה ביפו (1869); שׂרונה (Sarona) בתל-אביב (1871); רפאים בירושלים (1873) ומושבת נופש – כרמלהיים, בכרמל (בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19). הגל הנוסף, שנוסד בידי הדור השני של הטמפלרים, כלל את וילהלמה – כיום בני עטרות (1902); בית לחם הגלילית (1906) וולדהיים – כיום אלוני אבא (1907). המושבות בגל השני הוקמו כיישובים עצמאיים, בעוד המושבות בגל הראשון היו מובלעות בתוך ערים קיימות.
עם הגיעם של הטמפלרים לארץ עוררה נוכחותם התפעלות רבה. על אף מספרם המזערי, התלבטו הטמפלרים בארץ בתחומים רבים והביאו איתם שיטות חדשות ואורח חיים מודרני. אדריכלים ובנאים טמפלרים תרמו את כישוריהם לבניין המושבות היהודיות; תוצרתם החקלאית הענפה של הטמפלרים שווקה לשוק היהודי והערבי; מוצרים תעשייתיים שהגיעו ממפעלי שמן, סבון, מלט וקמח נמכרו בארץ ואף יוצאו לאירופה; שירותים מסחריים כמו חברות ספנות, ביטוח, בתי מלון והארחה ובנק גרמני-ישראלי שימשו את התושבים ואת הצליינים שהגיעו, ובנוסף הם סיפקו שירותי תחבורה-כרכרות, שפעלו בין חיפה לעכו ובתוך תל-אביב.
מבנה היישוב הטמפלרי
נדבך תרבותי חשוב, שהשאירו אחריהם הטמפלרים, הוא הבנייה הייחודית שהטביעו בנופי ארץ ישראל. הקהילה הטמפלרית הביאה לארץ שיטות בנייה וידע, שלא היו קיימים כאן, טרם בואם. השימוש המתוחכם ברכיבים מקומיים, בטכנולוגיות בנייה מגוונות, בתוספת עיצוב ארכיטקטוני מושקע, חוללו מהפיכה בבנייה המקומית.
בהגיעם לארץ, היתה הבנייה הרווחת כפרית או עוֹתְ'מָאנִית (טורקית) מסורתית, שכללה מבני עץ, בתים שטוחי גגות או מבני כיפה חד-קומתיים. הבנייה היתה צפופה ולא מסודרת, והרחובות צרים.
לטמפלרים הייתה שיטת התיישבות קפדנית ומסודרת בכל המושבות בהם התיישבו, שהלכה והשתכללה עם הזמן. בראש ובראשונה נקנו האדמות והוקצו שטחים למבני ציבור, למגורים, לחקלאות, לדרכים ולאזורי מלאכה. בתכנון היישוב הובאו בחשבון התנאים הטופוגרפיים, טיב האדמות והקרבה לדרכים ראשיות.
מבנה המושבות הועתק, בדרך כלל, מהכפרים באירופה שנבנו בדגם "כפר רחוב" – היישוב נבנה סביב רחוב מרכזי ובמרכזו נבנו מבני הציבור. הבתים נבנו במרחק קבוע מן הדרך הראשית כשציר האורך שלהן מקביל לכביש, וזאת משתי סיבות: האחת – ליצור הרגשת קהילה והשנייה – לנצל את שטחה האפקטיבי של כל חלקה.
השיקול המרכזי בכיוון הצבת הבתים היה אקלימי. בכל המושבות הועמדו הבתים כך, שהבריזה תעבור בין הבתים ותקל על עומס החום. כיוון הרחובות הראשיים היה תמיד מצפון-צפון מזרח לדרום-דרום מערב. כשהתאפשר, נבנו היישובים בצורת צלב, עם שתי דרכים ראשיות מצטלבות.
מאחורי בתי המגורים הוקמו מבני השירות ומאחוריהם השדות, כך שלכל משפחה היתה חלקה, שהתחילה בדרך הראשית והמשיכה כלפי פנים. תהליך בניית היישוב החל בעיבוד הקרקע ובניית מבני השירות, שם גרו בינתיים המשפחות. כאשר הסתיימה בניית בתי המגורים עברו לשם המשפחות ומבני השירות עברו לשמש כמחסנים, חללי עבודה ומקום מרבץ לחיות המשק.
ביישובים מסוימים הוקצו שטחי מסחר ותעשייה בקצוות היישוב, ושם נבנו המפעלים ובתי המסחר. ניתן לראות שוני ממבנה למבנה לפי אופי עיסוקו של בעל הבית -חקלאי, בעל מלאכה או סוחר.
מאפייני הבנייה
בגל הראשון של העלייה הטמפלרית נבנו, כאמור, שלוש מושבות. הקו המשותף לאדריכלות הטמפלרית המסורתית, שתשתנה עם השנים, התאפיין בפשטות עיצוב, מיעוט מרכיבים דקורטיביים ומינימיזציה של קירות מעטפת. מאפיינים נוספים היו: קירות נושאים, תריסי עץ, גגות רעפי חרס ומרצפות שציירו הטמפלרים בעצמם. המגורים נבנו מחומרים איכותיים, על מנת להפחית את הצורך התחזוקה בעתיד.
הבנייה נעשתה מאבן מקומית: כורכר, גיר או כל אבן שהיתה בסביבה, על ידי סיתותה, וככל שנקפו השנים כך עלה טיבן של האבנים המסותתות. במקומות מסוימים נראתה טכנולוגייה של בנייה בבוץ, שהביאו איתם מהגרים טמפלרים מרוסיה. מדובר היה בתערובת של אדמה חרסיתית וקש בלולים במים, אשר יובשה בשמש בתוך תבניות עץ, עד שהתקבלו מעין לבנים.
חומרי בנייה נוספים היו: עץ, מרצפות, ורעפים, שיובאו מאירופה. העץ היווה מרכיב עיקרי ושימש לנשיאת כיסוי הרעפים, ליצירת גגות ותקרות, ולתוצרי הנגרות בבית.
בבנייה הטמפלרית שולבו יסודות דקורטיביים מחומרים פשוטים. אבן מסותתת שימשה לקישוט זוויות הבתים והפתחים, חלונות הבניינים עוצבו באופן סימטרי והוצמדו להם תריסי כנף וחלונות זכוכית. פתחי אוורור מעוגלים נקבעו במקומות שונים במבנה; מרפסות קטנות הובלטו אל מחוץ לקו הבניין, כאשר הן נשענות על כרכובי אבן מסוגננים (קונזולות) ומעליהן גגוני רעפים.
כמו כן, נהגו הטמפלרים לחקוק כתובות צבעוניות מעל פתחי המבנה, שהכילו פסוק ממקורות דתיים או טקסט מקורי של בעל הבית שניסח את עיקרי אמונתו. החרת המקצועי והידוע ביותר היה יעקב שומאכר, שהחל כבנאי והפך אחר כך למהנדס בעל שם.
מוטיב נוסף, שמופיע במבנים רבים, הוא הקשת, האופיינית למזרח אך מוכרת גם באירופה. הקשת נועדה להקל את הלחץ מעל פתחים ששימשו לחלונות ולדלתות והופיעה כקו המשקוף של הפתח או מעל מסגרת הפתח הריבועית, כשהמרווח בינה לבין המשקוף מולא באבנים. קשת נוספת שהייתה בעלת עיצוב מעוגל או מחודד במרכז, סייעה בנשיאת המבנה, בתוכו או מחוצה לו, בקווי אכסדראות ומרפסות.
הבית הטמפלרי
מרבית הבתים הטמפלרים נבנו מארבעה מפלסים:
המרתף: נחצב במסלע ויועד במרבית המקרים לאחסון מזון, יינות, עישון בשר ולאגירת מי הגשמים, שהגיעו למרתף דרך מרזב חיצוני. בניית המרתף נעשתה לעתים על ידי יצירת קמרון גלילי, שתרם לחיזוק המבנה והקירות הנושאים. הקמרון בלט מעל פני שטח וניתן היה לקבוע בו חלון לאוורור.
קומת הקרקע: נועדה לשמש כחדר הסבה (סלון); חדר אכילה ומטבח. בדרך כלל היו לקומה זו שני פתחים. אחד לחזית הבית והשני לחצר האחורית.
קומה ראשונה: נועדה בדרך כלל לחדרי שינה עבור בני המשפחה, וכללה בין ארבעה לשישה חדרים.
מפלס הגג: נוצר שלא במכוון ועבר גלגולים רבים, עד ששימש כחדר נוסף למגורים. כשרק הגיעו הטמפלרים, הם אימצו את מבנה הגגות השטוח, שרווח בארץ, מתוך מחשבה כי גג הרעפים השיפועי לא נחוץ באקלים ים-תיכוני. עם הזמן נוכחו לדעת שטעות בידם. הגגות השטוחים, מהחומרים הפשוטים, לא היו אטומים במיוחד למים, והדבר דרש תחזוק כל שנה. עם הזמן כוסו כל המבנים בגגות רעפים, וכך נבנו גם הבתים החדשים.
תוספת הרעפים יצרה מפלס נוסף, ששימש תחילה לאחסון, אך בבתים מאוחרים יותר נהגו ליצור מפלס מוגבה על ידי בניית הקיר הצדדי ולעתים גם החזיתי מאבן ובבנייה מדורגת.
בתי הקהילה הטמפלריים, בכללם בית העם ובית הספר, נבנו כמעט תמיד כמבנים גדולי ממדים מאבן מסותתת, וקושטו באלמנטים רבים, כגון: קשתות, מרפסות חיצוניות ופתחי אוורור דקורטיביים. עם השנים נראו שינויים בבניית מבני הציבור, כך שאין מודל אחיד בבנייתם.
עשו להם שם
הבנייה הטמפלרית הפכה בתוך זמן קצר לדוגמה ולמופת בארץ ישראל וזכתה להתפעלות ולהערצה מצד מהגרים יהודים, שהכירו את הבנייה האירופאית. כך מצאו את עצמם בנאים, שרטטים, אדריכלים ומהנדסים טמפלרים עובדים בשירות היהודים והערבים והופכים לחלק מבניין הארץ. הם השתתפו בבניית מבני ציבור ובתים בפתח-תקווה, בראשון לציון ובמקומות נוספים. הקרבה שחשו הטמפלרים למהגרים היהודים האירופאים היתה רבה, ובין שני הצדדים שררו קשרי ידידות ומסחר.
בהמשך הכתבה : מה היה סופה של הקהילה בישראל ומה עלה בגורל מבני הטמפלרים?»
מתוך: מגזין DO
הכתבות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב-Twitter ובפייסבוק