הטובים לטייסים

"אבא, סיפרנו לכולם שאנחנו נוסעים לראות נושאת מטוסים!", הכריז הצמד בחגיגיות כששניהם שבו מהגן.

"לא נושאת מטוסים", מיהרתי לתקן, "אנחנו נוסעים לבסיס של חיל האוויר ושם נראה מטוסי קרב".

"חבל", התאכזבו השניים. "אולי תיקח אותנו לראות את נושאת המטוסים שלנו?" מיהר אביב להציע אלטרנטיבה פרקטית.

"אבא", הקשה אור, "נושאת המטוסים שלנו שייכת לחיל האוויר או לחיל הים?".

"אין לישראל נושאות מטוסים", ציננתי את התלהבות השניים. "לשר הביטחון נגמר הכסף. השנה הוא השקיע את כל תקציב הביטחון ברכישת בקוגנים".

"באמת?", הופתעו השניים, "אוניות ומטוסים זה טוב, אבל בקוגנים הם הרבה יותר חזקים".

מתרגשים מהפלאפל

חמוש בציפיות הללו ארזתי את הילדים לנסיעה הארוכה אל בסיס חיל האוויר אי שם בארצנו. חבר ילדות שלי התמיד בשירותו הצבאי והפך לקצין בכיר באחת מהטייסות העסוקות ביותר. כשנפתחה הטייסת שלו לתצוגה עבור המשפחות, לא שכח להזמין את שני ילדיי תאבי האקשן. כמובן שלא הנחתי להזדמנות שכזו לחמוק מבין ידיי.

בפתח הבסיס ניצב זקיף חמור סבר על משמרתו, כשהוא חמוש בעיקר במשקפי שמש. "אבא, תהיה נחמד אליו שייתן לנו להיכנס", מייעץ אביב. "אם הוא לא ייפתח אני אקח לו את הרובה!", משתלהב אור, ואני מודה למי שהמציא את כפתור נעילת הילדים ברכב.

בירור קצר מגלה שאנו מופיעים ברשימת השמות. אביב פותח את החלון האחורי והחייל תוחב את ראשו פנימה. "אור ואביב?" הוא קורא מדף המוזמנים המאושרים לכניסה. השניים מביטים בשין-גימל בהערצה. "הכל פה סודי, נכון?", שואל אביב. "אל תדאג, אנחנו לא נגלה כלום ולא נצלם", מבטיח אור שהקשיב לתדרוך בטרם הנסיעה. השער נפתח.

רכב הניסאן שלנו ("ניסים" בפי הילדים) מתגלגל על מבוכי האספלט של הבסיס. השלטים מכוונים אותנו לעבר האודיטוריום, שם אנו פוגשים את חברי ע'. השניים מתרשמים מאוד מדרגות הרב-סרן שעל כתפיו. "זה עיגול?", הם מתעניינים. "זה פלאפל", משיב אחד החיילים לצחוקם של השניים. "אבא, אני רעב", נזכר אור.

שקט, יא פסטרמה

האולם מלא במאות אנשים. מזה כרבע שעה סוקר מפקד הטייסת באוזני משפחות החיילים את משימות הטייסת. "למטוסים שלנו יש שני מנועים, תאומים", הוא מסביר ואז עובר לפרט בענייני ביצועים טכניים. "אבא, הוא אמר שלמטוס יש תאומים", מדגיש אביב. "אני רעב", חוזר אור על עצמו.

תרשימי הזרימה הסוקרים את מבנה הטייסת כבר לא מעניינים את אביב. את אור הם לא עניינו מלכתחילה. הוא תוחב את ידו ומגשש אחר סנדוויץ' הפסטרמה שהכנתי עבורו. רעש הניילון המרשרש מפריע את הדממה באולם. "נו כבר, אור", אני מאיץ בו. מבטים כועסים מופנים אלינו. "די אבא, אני לא מצליח, אוף!". כעת אני מנסה לחלץ את הכריך בעצמי. "אבא, אתם מרעישים", מלשין אביב. "האיש שמדבר מתחיל לכעוס ויש לו שני פלאפלים!".

הסנדוויץ' נשלף לבסוף. אור פותח אותו וריח פסטרמה חזק מפעפע ברחבי האודיטוריום של בסיס חיל האוויר אי שם. "אוף אבא! ביקשתי בלי מיונז!". זהו. אנחנו יוצאים לפני הפירוט המתאר את מטרות הגף הטכני לשנה הקרובה. "אבא, הבטחת שיהיה מעניין!", קובלים השניים.

במטוס טילון

ההמשך בהחלט היה מעניין. תצוגת המטוסים על המסלול הלהיבה את הילדים. הם טיפסו אל תא הטייס, מדדו קסדות וסרבלים וליטפו את הטילים שבתצוגה. אחר כך חזו בתחרות חימוש של צוותי הקרקע והופתעו למראה החיילות המצמידות את הפצצות אל הכנפיים. "אני לא חושב שאמא יכולה לעשות את זה", שיקף אביב בקול את מחשבותיו.

רביעיית מטוסי קרב ניצבה חמושה על מסלול ההמראה. בעוד שניות ספורות תודגם לקהל הזנקת יירוט. "אבא, אני רעב", שואג אליי אור מנסה להתגבר על רעם המנועים. "אור", מסמן לו אביב, "שלא תרעיש עוד פעם עם הניילון!". אור מבועת, נצמד אל כתפי כשמטוס הקרב המריא ברעם אדיר. כמעט שלוש שנים התגוררתי בקצה המסלול של בסיס אחר, אך עבור ילדיי זו חוויה חדשה, מסקרנת ומבהילה. דקות ספורות אחרי שהרביעייה חולפת מעלינו בבאז נמוך, אנו שמים פעמינו הביתה.

בבית כבר מחכה אמא. "איך היה?", היא שואלת.

"אמא, את לא תאמיני מה היה לנו היום!", מתרגשים השניים.

"נו, ספרו…".

"בדרך חזרה, אבא קנה לנו טילון!".

לסיכום

אור ואביב:"אבא, כשנהיה גדולים נהיה טייסי קרב!".

אבא: "אני חושב שעד שתתגייסו כבר לא יצטרכו טייסי קרב".

אור ואביב: "מה, לא יהיו מלחמות?".

אבא: "מלחמות תמיד יהיו. פשוט המטוסים כבר לא יהיו מאוישים".