החמישיה האנגלית הפותחת

אם יש דבר שהאנגלים אוהבים, זה משחק טוב. לא משנה להם אם זה בתיאטרון השייקספירי או במגרש כדורגל נידח. רוח ספורטיבית, קצת הומור שמנמיך ציפיות, כוס בירה וטפיחה ידידותית על השכם. זאת בדיוק הגישה שנדרשת גם כאן. שם המשחק הוא "מה אוהבים האנגלים?". כל אנגלי יזכיר לכם מיד שמדובר ברוח ספורטיבית, ולכן אין בעיה להשתתף. צריך רק לנסח תחילה את החוקים – כי חוקי משחק ברורים חשובים לאנגלים מאוד.

והחוקים הם:

1. הכותב יקבע על דעת עצמו ובאורח שרירותי שבעה דברים אופייניים לאנגליה.
2. אחר כך יוצמדו לכל מאפיין מקומות שיוכיחו בעליל את נכונות הטענה מסעיף 1 ויאפשרו לנו לראות במו עינינו מה האנגלים אוהבים.
3. אסור למשתתפים לבוא בטענות, להעיר או לערער על בחירת המאפיינים, צירופם, הסדר שבו הם מוצגים או השגיאות האיומות שעשה הכותב.
4. אנגלים, או אנשים שקרובי משפחתם מדרגה ראשונה מתגוררים באנגליה, לא יקראו את הרשימה כלל.
5. אלוהים ינצור את המלכה.

עכשיו כשהחוקים ברורים ומנוסחים אפשר לגשת למשחק ברצינות הראויה. מתחילים.

• קראו גם: היישר מתוך האגדות – לינה בטירה אנגלית אמיתית
  

הרעב הקטן | תה של חמש

הכל כבר נאמר על האוכל האנגלי, והרוב שטויות, אבל שני מוסדות קולינריים אנגליים נחלו הצלחה עולמית גורפת – ארוחת הבוקר האנגלית (אינגליש ברקפסט) ותה של חמש אחר הצהריים. על הראשון מוטב שלא אומר דבר. רק הריח של הבייקון המטוגן עם הביצים עלול לעורר בחילה. השני הוא מוסד חביב להפליא, שהאנגלים הצליחו לשכלל לכדי אמנות. הסופר הנרי ג'יימס כתב פעם ברומן "דיוקנה של גברת", שראה אור ב-1881: "אין הרבה שעות בחיים שהן נעימות יותר מהשעה המוקדשת לטקס המכונה תה של אחר הצהריים". צודק, אם כי זה היה לפני שהמציאו את אנגרי בירדס.

המסורת האנגלית של תה בחמש עם כריכונים חדשה יחסית. מייחסים אותה לגברת בשם אנה, הדוכסית השביעית של בדפורד וידידתה הקרובה של המלכה ויקטוריה, שהתלוננה עוד בראשית המאה ה-19 על כך שארוחת הערב רחוקה מדי לטעמה מארוחת הבוקר. כדי לתקן את העוול הנורא ביקשה שיגישו לה בשעה חמש קומקום תה ולידו משהו קטן לשים בפה כדי לתפוס את הנשמה. מכאן כבר קצרה הדרך לכריכים הקטנים המצוינים שמגישים בימינו עם פרוסות דקיקות של מלפפון ירוק וחמאה או לעוגות הפריכות המלוות את הטקס. המקפידים מתעקשים שהתה שהגיע מסין או מציילון יימזג מקומקומי כסף לספלי חרסינה עדינים.

איפה?

הסנובים שותים את התה שלהם באחד המלונות המפוארים בלונדון, אבל הדבר האמיתי מתרחש בשעה חמש בדרום-מערב אנגליה, בעיקר בחבל דבון. השם הנכון הוא Devonshire Cream Tea. זה מחייב לצרף לתה לחמניות קטנות וטריות, עם ריבה שעשויה מגרגירי יער או מתות שדה. את כל אלה מכסה שכבה עבה של זבדה (clotted cream).

המקום הזוכה לפופולריות גבוהה – וכמה מידידיי הטובים טוענים שאין טוב ממנו באנגליה לתה של אחר הצהריים – נמצא בכפר נידח ביותר ושמו לוסטליי (Lustleigh) שבחבל דבון, כ-20 קילומטר מדרום-מערב לעיר אקסטר (Exeter). בלב הכפר פועל בית תה בשם פרימרוז קוטג' (Primrose Cottage Tearoom). קשה מאוד להתחרות עם מה שמגישים בו בחמש אחר הצהריים.
לאתר

התה של חמש. אילוסטרציה: ingimage

השידה של סבתא | שוקי עתיקות

ייתכן שאהבת העתיקות היא חלק מאהבת התעלומות. ואולי היא קשורה לאהבה הבלתי נגמרת לבית המלוכה, למסורת האנגלית, לעבר המפואר של האימפריה. יש אומרים שהעניין קשור באהבת הנוסטלגיה העצומה של האנגלים. אבל העובדה הפשוטה היא ששוקי העתיקות, הסחר בריהוט ובחפצים עתיקים, מכירת תקליטים ישנים, ספרים מצהיבים, חפצים שהסבתא זרקה מן הבית או מציאות יקרות ערך – כל אלה זוכים באנגליה לפופולריות עצומה.

אפילו זפזופ פשוט בין ערוצי הטלוויזיה בישראל או באנגליה מגלה תוכניות אנגליות שרואים בהן קשיש משופם עם עניבה ירוקה ומקטורן טוויד מסורתי שמסביר בהתלהבות מה ערכם של החפצים שמצא בשוק הפשפשים שביקר בו באותו היום.

איפה?

שוקי הפשפשים פזורים בכל רחבי אנגליה ופועלים בעיקר בימי ראשון. שלוש הדוגמאות המובאות כאן הן דווקא מלונדון, שבה אפשר למצוא כמה מהשווקים הטובים ביותר.

שוק פורטובלו (Portobello Market) הוא המפורסם ביותר בעיר. יותר מ-1500 סוחרי עתיקות פועלים כאן. השוק פתוח בכל ימות השבוע, אבל עיקר הפעילות מתרחשת בסופי שבוע.
כתובת: Portobello Rd. אפשר להגיע לשוק ברכבת התחתית ל-Ladbroke Grove או לנוטינג היל גייט (Notting Hill Gate).

קמדן פסאג' (Camden Passage) הופך בימי רביעי ושבת לשוק עתיקות עם הרבה דוכנים. בשאר הימים פועלות רק החנויות, שההתמחות העיקרית שלהן היא תכשיטים ועתיקות. נוסעים אליו ברכבת התחתית לתחנת Angel.

שוק ברמונדסי (Bermondsey Square Antiques Market) מתמחה בעיקר בחפצים עתיקים. את המציאות האמיתיות חוטפים השכם עם שחר. השוק פועל רק בימי שישי מארבע בבוקר עד הצהריים. נוסעים באוטובוס קו 15 או 25 לאלדגייט (Aldgate), ומשם חוצים את הטאוור ברידג' (Tower Bridge) לברמונדסי. ברכבת התחתית כדאי לנסוע עד לונדון ברידג' ומשם ללכת ברגל.

שוק פורטובלו. שוקי עתיקות זוכים באנגליה לפופולריות עצומה. צילום: shutterstock

רומנטיקה על המים | אגמים

את האצבע המאשימה צריך להפנות במקרה הזה למשורר ויליאם וורדסוורת. נוהגים לכנות אותו "אבי הרומנטיקה", ולמהפכה שחולל בסוף המאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19 יש השפעה גורפת גם על חיינו היום. מקובל לראות בוורדסוורת ובידידו סמואל טיילור קולרידג' את מי שהחלו לתאר את הטבע באורח מזמין, רומנטי, בעל ערך. היום זה אולי נראה מובן מאליו, אבל עד לרגע שבו עשו זאת שני המשוררים האנגלים לפני כ-150 שנה הטבע היה מאיים, מרתיע, ובעיקר תחום שמוטב לבני תרבות להתרחק ממנו.

חלק חשוב מהמהפכה הרומנטית של וורדסוורת מיוחס לעובדה שהתגורר רוב ימיו באזור האגמים בצפון אנגליה. בדיוק לשם, אחד האזורים היפים ביותר באנגליה, כדאי לצאת כדי להבין את האהבה העצומה שהאנגלים רוחשים לחיק הטבע.

איפה?

הכפר גרסמיר (Grasmere) נחשב לאחד האופייניים ביותר לאזור האגמים (Lake District). הכפר שוכן בקצה הצפוני של אגם בשם זה. יש בו בתים קטנים, חנויות יפות, בתי קפה וגלריות לאמנות. וורדסוורת התגורר בסביבות הכפר הזה במשך כמעט 50 שנה.

שביל הליכה יפה מוביל מן הכפר דרומה. השביל חולף בתצפית נפלאה על האגם ועל כפר בשם Loughrigg Terrace, ואפשר לצעוד ממנו הלאה ולעבור בדאב קוטג' (Dove Cottage), ביתו של וורדסוורת בשנים 1808-1799 לפני שחוזרים לגרסמיר. ההליכה נמשכת כשלוש שעות. דאב קוטג' נמצא כשני קילומטרים מצפון-מערב לריידל מאונט (Rydal Mount), מקום מגוריו של וורדסוורת לאחר שעזב את דאב קוטג'. הנופים בסביבת הבית הם האטרקציה המרכזית. הבית משמש היום גם את מרכז תנועת הרומנטיקה הבריטית.

אגם גרסמיר והכפר שלידו. צילום: shutterstock

תשוקה ירוקה | גינון

גן אנגלי הוא מונח שכל מעצב נוף או חובב גנים מכיר היטב. גן אנגלי מכיל בדרך כלל מדשאה די גדולה, שמוקפת בשיחי ורדים ובצמחים אחרים שפורחים במשך כל השנה. בגן האנגלי הטיפוסי אפשר למצוא פסלים, שעוני שמש, ספסלים, בריכות נוי, כדים ותיבות קינון לציפורים. הגן האנגלי מחולק בדרך כלל לאזורי משנה שלכל אחד מהם ייעוד משלו.

אין בצירוף המילים "גן אנגלי" כדי להעיד אפילו על אחוז אחד מאהבת הגינון של האנגלים. מדובר בתשוקה לאומית שקשה מאוד להסביר. רק מי שהצטופף פעם בתור הארוך והמזדחל המקדם את הבאים לתערוכת הפרחים השנתית הגדולה בלונדון יכול להבין את היקף התופעה. אפשר לבקר באנגליה בכמה מהגנים היפים ביותר בעולם, מקצתם צמודים לטירות עתיקות, אחרים הוקמו כגנים בוטניים.

איפה?

יש המון אפשרויות, אבל אם צריך לבחור אחת בלונדון, הגנים הבוטניים המלכותיים (Royal Botanic Gardens) המכונים קיו גארדנס (Kew) הם האפשרות הטובה ביותר.
לאתר

אם מחפשים משהו קצת יותר מסקרן ורחוק, כדאי להגיע לגן של לבנס הול (Levens Hall), שישה קילומטרים מדרום לקנדל (Kendal), באזור האגמים של צפון-מערב אנגליה. הגן צמוד לבניין עתיק מהמאה ה-16, והוא מטופח וייחודי מאוד. רבים משווים אותו לגנים המתוארים בספרו של לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות". יש בו עצים עתיקים וצמחייה יפה בכל עונה. באביב הוא פשוט נפלא. באורח חריג למדי העיצוב המקורי של הגן, מסוף המאה ה-17, נשמר עד היום. ב-1994 ציינו במקום 300 שנים להיווסדו של הגן. בין המרכיבים היפים שלו אפשר למנות גן ורדים גדול, מטע של עצי תפוחים, גינת צמחי תבלין וכמה ערוגות עונתיות.
לאתר

לבנס הול. צילום: Levens Hall & Gardens

תחי המלכה! | ארמונות וטירות

יש דברים שזר לא יוכל להבין. אחד הבולטים בהם הוא האהבה האינסופית שהאנגלים רוחשים לבית המלוכה. ה"דיילי מייל" האנגלי פרסם בסוף מאי כי הפופולריות של בית המלוכה מעולם לא היתה גדולה יותר (69 אחוז מהנשאלים).

בסקר שערך העיתון "גרדיאן" טענו שמצבה של בריטניה יהיה רע יותר ללא בית המלוכה. מ-1,002 מבוגרים שהשתתפו במשאל, 39 אחוז טענו שהנסיך צ'ארלס ראוי לזכות בכתר, בעוד 48 אחוז מעדיפים את בנו – ויליאם. רק 10 אחוז סבורים שעל בריטניה להפוך לרפובליקה שבראשה נשיא. לאור הנתונים הפנטסטיים האלה כדאי לבחון את אחד הארמונות של בית המלוכה. אמנם הרשימה ארוכה, אבל הבחירה אינה קשה במיוחד.

איפה?

אחוזת סנדרינגהם (Sandringham Estate) בחבל נורפוק (Norfolk) שבמזרח אנגליה, בין נוריץ' לנוטינגהם, היא מעון הכפר החביב על המלכה אליזבת ה-2. הארמון האדמדם הזה משמש את מלכי אנגליה זה ארבעה דורות, מאז 1862. הפארק המקיף את המבנה פתוח לקהל הרחב בכל ימות השנה, אבל לא כדאי לוותר על הסיורים המודרכים הנערכים בארמון עצמו ועל הביקור בגנים המטופחים בקפדנות על ידי צוות גדול.
לאתר

כנסייה באחוזת סנדרינגהם, מעון הכפר החביב על המלכה. צילום: shutterstock

משה גלעד – עיתונאי, כותב ב"הארץ". ספרו "מסעות בלי קנה מידה" יצא לאור בהוצאת עם עובד