החלום הרטוב שלי

לטור הקודם >>

לכל אחת מאיתנו יש את הפנטזיה הפרועה שלה: אצל אחת הפנטזיה הזו לובשת צורה של ריבועים בבטן, כתפיים ברוחב של קיר ותלתלי זהב על עור שזוף (מי אמרה נועם טור ולא קיבלה?), ואילו האחרת חולמת על קריירה משגשגת, טיול מסביב לעולם עם צ'ק פתוח, וילה בקאריביים או כל דבר אחר.

החלום שלי הרבה יותר צנוע: להסתלבט על חוף הים במשך כמה שעות, לצאת למסע שופינג מוטרף וחסר רסן, להיפרד מחמישה ק"ג ארורים, לנעול נעלי עקב הורסות (בעיקר את הגב) וכן, לישון לילה שלם רצוף, שזה פחות או יותר חלומה של כל אם.

תאמינו או לא, אבל אפילו החלומות הללו, שנראים רחוקים ממני במרחק נגיעה – רק הושט היד וגע בם – הם סוג של חלום רטוב למדי כשמדובר באם יחידנית. ושלא תבינו אותי לא נכון: אין לי שום רגעי חרטה, אבל יש לי פה ושם רגעים, שעות וימים שבהם הלב מתגעגע לימים חסרי הדאגות ההם, שבהם גיהצתי בלי הכרה (לא את החולצה) קפצתי לחברה בספונטניות או נסעתי לראות את השקיעה בים בלי תכנון מיוחד, בלי לדאוג לבייביסיטר, ובעצם, כשחושבים על זה – בלי לדאוג בכלל.

אבל כעת כל חלום כזה הופך לסוג של משימה בלתי אפשרית: גם אם את לא בדיוק ויקי כנפו ויש לך קורת גג מעל ראשך, ברגע שאת עונה להגדרה "חד הורית", הכסף מקבל משמעות חדשה. להזמין בייביסיטר? אין מצב. לקנות את הסנדלים המדליקים ההם ב-500 שקל מחיר מבצע? תשכחי מזה, מותק. גם על המספרה וויתרתי. הכי טוב לגדל (פרא).

אפילו כוס קפה To Go נראית לפתע כמו החטא הקדמון וייסורי המצפון סביב הקפה התמים משולים בחומרתם לשאלות הרות גורל כמו "הקיבוץ לאן", "מצב משק המים" או התחממות הכדור. זה לא שאני מתנזרת. אף פעם לא הייתי, אבל איכשהו עכשיו אחרי כל קנייה, יוצאים כל השדים מהבקבוק בדמותן של שאלות ותהיות: " באמת היית צריכה את זה? אין לך קפה בבית?" ועוד כהנה וכהנה.

וכך הולכים ומתרחקים החיים הקודמים שלי, יחד עם נעלי העקב שכמעט שזרקתי, וברגע האחרון החלטתי לאפסן בבוידעם – הרי יום אחד עוד ארקוד בחוצות העיר בסקיני וסטילטו. אז מה אם זה יקרה עוד שנה, שנתיים – מקסימום עשר?
עד אז איאלץ להסתפק במכנסי שרוואל (זה הכי נוח וגם הכי מסתיר), חולצה 100% כותנה במקום לייקרה נצמדת, ולהשלמת הלוק – כפכפי סבתא.
מי אמר שאת הכי יפה כשנוח לך?