החיים כסיר לחץ

בטח שמתם לב, שלא צריך יותר מחמש דקות בארץ כדי להבין משהו די מהותי: ישראל היא מדינה מלחיצה. החדשות מדכאות, הנהגים מתפרעים על הכבישים, וסף העצבנות, בעיקר בקיץ, נמוך להפליא. בכלל, החיים כאן עושים צפוף בנשמה. אבל אם לא די לכם בכל אלו, מכל הסרטים בעולם, שמוצגים כעת על המסכים המקומיים, תוכלו לבחור לכם דווקא בסרט "התנפצות", שכל מאודו להרעיד לכם את הפופיק של סיר הלחץ הפנימי.

עלילת הסרט בוטה בפשטותה: ניל ואבי וורנר (ג'ררד באטלר ומריה בלו) חיים למראית עין את החלום האמריקאי. יש להם נישואים מושלמים, בית נאה ובת חמודה בשם סופי. רווחתם הכלכלית באה בעיקר הודות להצלחתו ולשאפתנותו המקצועיות של ניל, הנהנה מהערכת הבוס ומהערצת הנשים, ומשאיר את עמיתיו הרחק מאחור, כשהם אכולי קנאה.

אולם יום אחד מתנפץ עולמם של בני הזוג לרסיסים. בתם הקטנה נחטפת והם נאלצים למלא את כל דרישותיו של ראש החוטפים הפסיכופת, טום ראיין (פירס ברוסנן). לזוועתם, מתברר להם עד מהרה, כי הוא אינו מעוניין בכספם אלא חותר להחריב את חייהם עד היסוד, וזאת מסיבה מסתורית, שאינה מובנת להם. לשם כך, הוא מטיל עליהם רצף של משימות הרסניות, ומכניס אותם לסחרור פיזי ורגשי, עד המשימה הסופית, האיומה מכולן, בעוד חייה של ילדתם מונחים על הכף.



מלפפון קולנועי

"התנפצות" אינו סרט של דקויות מעודנות ומתח הנבנה לאט ובהדרגתיות. כל כולו נוצר כדי להכניס את הצופה ללחץ אטמוספרי גבוה כמעט מהדקה הראשונה ועד לסיום המפתיע – והוא עושה זאת ללא מעצורים. משימה רודפת משימה, הלחץ גובר מסצנה לסצנה, ואצבע הבמאי (מייק בארקר) אינה מרפה ולו לרגע מהדק הדרמה.

ובכן, מצד אחד זה יוצר את תחושת הסחרור המותח, אך מצד שני, האפקט המצטבר צעקני למדי, ולכן גם מעייף ומעצבן. "התנפצות" מעלה אמנם שאלות קיומיות מעניינות, שהצופה יכול לגלגל במוחו, כמו: "מה הייתי עושה אם כל מה שעמלתי בשבילו היה יורד לטמיון בן רגע? מה זה היה אומר עלי ועל משמעות חיי? כמה רחוק הייתי הולך כדי להציל את היקרים לי?", אולם אין לו בהן עניין אנושי אמיתי והוא גם אינו מעז לבדוק אותן עד הסוף. ביסודו, מדובר בסרט מתח שנבנה באופן מחושב למדי, כמוצר בידור תעשייתי רדוד, הטיפוסי לעונת הקיץ. או במילים אחרות: כמלפפון קולנועי.

שלושת השחקנים הראשיים – ברוסנן (שגם הפיק את הסרט וכיכב בארבעה סרטי ג'יימס בונד), באטלר ("300") ובלו ("היסטוריה של אלימות") משחקים באופן מקצועי, אך שגרתי, את דמויותיהם הפשטניות, הלחוצות והמלחיצות. המתח נשמר, פחות או יותר, לאורך הסרט, בזכות השאלות שנשארות פתוחות עד הסיום: האם יצליחו בני הזוג להציל את בתם, ומה או מי עומד מאחורי התנהגותו הפסיכופטית של ראיין?



הבעיה היא שהפתרון המפתיע הניתן בסיום, ושאותו לא נגלה כאן מסיבות מובנות, מתיימר להעניק מעט תחכום ועומק לסיפור, אולם למעשה, הוא נראה כאילו נתפר, כמו הסרט כולו, בחוט גס למדי. אמנם יש בפתרון המלא מן ההפתעה, אך הוא נדמה מופרך ומוגזם, לא לגמרי משכנע ואפילו מאכזב.

אם תסלחו לי לרגע על הנימה האישית, סבתי המנוחה הייתה אומרת על הסרט באידיש: "אוף גישטעלט" (או משהו כזה…). ובתרגום כללי למדי, הכוונה למשהו שבוצע או קיים למראית עין בלבד. משהו שאין בו ממש ונועד להוליך שולל. כמו תפאורת במה המציגה חזית נאה של בית, שאין מאחוריו ולא כלום.

"התנפצות" הוא בדיוק סרט כזה. סרט "אוף גישטעלט". יש בו יומרות הלחצה בכמות שיכולה להספיק לפחות לעוד מלחיצון קיץ או שניים, אך הסיפור הדל, יחד עם הדחיסות הדרמטית המופרזת והסוף הבעייתי שלו, משאירים טעם של סתם בסופו של דבר. אז אם אתם ממש חייבים עוד קצת לחץ בחיים, לכו לראות. ממילא תשכחו הכל שנייה אחרי שתצאו מהאולם.

"התנפצות", קנדה-בריטניה 2007, במאי: מייק בארקר. שחקנים: פירס ברוסנן, ג'ררד באטלר, מריה בלו. 98 דקות.