החיים המורכבים של לוסי דובינצ'יק: ריאיון בלעדי

"התווית של פושטת רגל היא מאוד לא נעימה, אבל אני לא מרגישה לוזרית". לוסי דובינצ'יק | גופייה סבינה | מכנסיים מנגו | כובע H&M | מגפיים אוסף פרטי | צילום: רון קדמי
"התווית של פושטת רגל היא מאוד לא נעימה, אבל אני לא מרגישה לוזרית". לוסי דובינצ'יק | גופייה סבינה | מכנסיים מנגו | כובע H&M | מגפיים אוסף פרטי | צילום: רון קדמי

מהבטחת השנה והחיים הסוערים בלב הסצנה התל אביבית עד ההכרזה כפושטת רגל, ההתנתקות והמעבר לגליל. המסע המטלטל של לוסי דובינצ׳יק אל עבר האושר. ריאיון בלעדי

88 שיתופים | 132 צפיות

 

זה אולי התפקיד היחיד שלוסי דובינצ'יק לא ידעה איך להתכונן אליו. השחקנית שפרצה לחיינו בגיל 12 בסרט הבלתי נשכח "קלרה הקדושה", שזיכה אותה בפרס אופיר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר ופרץ לה דרך לשרשרת תפקידים בלתי נשכחת על המסך ועל הבמה, מוצאת את עצמה בימים אלה בקדמת הבמה בתפקיד הראשי בדוקו־דרמה משפטית מהחיים שהיא לא ייחלה לה גם בחלומות הבלהה שלה: פושטת רגל. דובינצ׳יק, 33, תמיד הייתה ציפור רבת אופי, שחיה לעתים בתוהו ובוהו פנימי שלא תמיד קל לעיכול לסביבתה. השנים שחלפו לימדו שהיא כזאת לטוב ולרע: פעם קלרה הקדושה ופעם מצטלמת בעירום שאינו משאיר מקום לדמיון. פעם שחקנית רצינית, ופעם יחצ"נית של מסעדות. אבל תמיד יש בה משהו נוגע, שמהלך עליך קסם. "אף פעם לא הייתי בן אדם קונבנציונלי", היא מעידה. "מילדות אני לא מקשיבה לאף אחד, רק ללב שלי".

"אף אחד לא יודע מה אני עוברת. זה היה ביני לביני". לוסי דובינצ'יק | שמלה: ווינגולד שואורום | סריג: זאדיג אנד וולטר | צילום: רון קדמי
"אף אחד לא יודע מה אני עוברת. זה היה ביני לביני". לוסי דובינצ'יק | שמלה: ווינגולד שואורום | סריג: זאדיג אנד וולטר | צילום: רון קדמי

 

מצו הכינוס להכרזתה כפושטת רגל שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב באמצעות עורך הדין צבי וישנגרד, עולה כי לפני שנתיים וחצי השקיעה לוסי דובינצ'יק כסף בפיתוח אפליקציה בשם Intoeat יחד עם שני שותפים, גיא ושי ברלב. מדובר באפליקציה למבצעים של הרגע האחרון במסעדות ובבתי קפה, כולל שליחויות. העסק הוקם ב־2014 והעסיק שלושה עובדים. בצו נכתב כי האפליקציה נכשלה וכי דובינצ׳יק, המשתכרת בתיאטרון גשר 7,500 ש"ח לחודש, נותרה עם חובות גדולים בסך 156 אלף ש״ח ולא הצליחה לפרוע אותם. "עכשיו אני מרגישה הקלה. התהליך בבית המשפט שחרר אותי מהלחץ שבו הייתי נתונה חצי שנה״, היא אומרת בריאיון גלוי לב ובלעדי. ״אף אחד לא ידע מה אני עוברת, זה היה ביני לביני. זו הייתה תקופה קשה של מתח, לחץ, כאבי ראש. הייתי עצבנית, חסרת סבלנות, וזה מצב לא טוב ליצירה ולחיים בכלל. אבל כל החודשים האלה לא בכיתי, לא התרסקתי, לא הרמתי ידיים מיד ורק שברתי את הראש איך לצאת מהפלונטר. כבר שנים אני עושה עסקים, בין השאר הייתי שותפה במשרד יחסי ציבור, ועד המיזם הזה הכל הלך לי טוב. כנראה עניין של מזל, כי אני לא אשת עסקים ומעולם לא למדתי מינהל עסקים. לא חשבתי שהאפליקציה, שהרעיון שלה מדהים, תידחה שוב ושוב כי ההיערכות שלה דרך לוויינים מסובכת, ושבדרך ייגמר לי אורך הנשימה הכלכלי.

ניסיתי למצוא פתרונות מהירים וקלים, למשל למכור את האחוזים שלי במיזם שסיבך אותי, אבל לא הצלחתי. חשבתי להרים עוד מיזם שיביא לי כסף מהיר או לקחת פרויקטים ביחסי ציבור. מהר מאוד הבנתי שכל זה לא מעשי. גם ככה אני במירוץ מטורף, עובדת בתיאטרון, מבלה שעות בנסיעות, ויש לי את אלמה, ילדת חיי, ורציתי להישאר אימא שפויה. המשכורת שלי מתיאטרון גשר הלכה בתקופה האחרונה לתשלום חובות לבנק הפועלים, עד שלא יכולתי יותר כי לא היה לי ממה לשלם שכר דירה, והייתי זקוקה לכסף גם למחיה הבסיסית. כשבבנק ראו שלא נכנס כסף, הם חייבו אותי לשלם את מלוא סכום החוב, וזה היה למעלה מכוחותיי כי אין לי רזרבות. ניסיתי לברר אם ואיך אפשר לפרוס את החוב וזה לא צלח. ככה הגעתי למסקנה שפשיטת רגל זה מה שהכי הגיוני ונכון לעשות והלכתי לעורך דין. מה שקרה לי הוא מבאס ומתיש, התווית של פושטת רגל היא מאוד לא נעימה, אבל אני לא מרגישה לוזרית. זה יכול לקרות לכל אחד. קראתי בעיתון כלכלי שמספר פשיטות הרגל בארץ עלה השנה ב־55 אחוז, וזה מראה שיש הרבה אנשים במצוקה אמיתית. אני לא בפניקה. אני נפלתי ואני אקום. אני לא אדם שמרים ידיים ואני אשרוד כי אני שרדנית, והכי חשוב: למדתי לקח".

מתוך ההצגה "שש דמויות מחפשות חבר" של תיאטרון גשר | צילום: גדי דגון
מתוך ההצגה "שש דמויות מחפשות חבר" של תיאטרון גשר | צילום: גדי דגון

מה הלקח שלמדת?

"הלקח העיקרי הוא לא להיכנס להלוואה שאת לא בטוחה שתוכלי לצאת ממנה, וגם להפסיק להיכנס להרפתקאות עסקיות. יש דבר אחד שאני יודעת לעשות הכי טוב. אני שחקנית ואני צריכה להתמקד בזה. מישהו בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה צריך להתעורר ולהבין שאני סוג של פספוס. שמגיע לי לעבוד יותר".

מה היה הרגע הכי קשה בתקופה הזאת?

"אבא שלי התקשר אליי ואמר לי ששמע ממישהו ברחוב שאני פושטת רגל. להוריי לא היה מושג מה עבר עליי וזה כאב להם. ככה גם התברר לי שהסיפור שלי יצא החוצה. הייתי בשוק. בתמימותי חשבתי שהעניין הזה לא ידלוף ושכמו בעניינים רפואיים, גם לעניינים משפטיים שכאלה יש חיסיון. פתאום כל אמצעי התקשורת חיפשו אותי. לא עניתי לאף אחד, עד הריאיון הזה. להוריי הסברתי שזה פחות דרמטי ממה שזה נשמע ושהמטרה הסופית שלי להגיע להסדר תשלום שאוכל לעמוד בו ולשם אני מכוונת".

את חושבת שיש סיכוי שתוכלי להחזיר יום אחד את החוב או שמדובר בתספורת?

"תספורות לא עושים לאנשים כמוני אלא לאנשים שיש להם מיליונים. אני רוצה להחזיר עד הגרוש האחרון ומקווה שמצבי ישתפר וכל זה יהיה מאחוריי. אני יודעת שמקצועית נחשבתי לסיפור הצלחה, אבל בארץ לא תמיד זה מתורגם לכסף וכיום אין בבעלותי כלום. בעקבות פשיטת הרגל התחיל הליך. בשלב הראשון תהיה החלטה על תשלום חודשי שאוכל לעמוד בו ובעוד שנתיים צפוי להיות המשפט אבל אני מקווה לא להגיע אליו. אילו רק היו מציעים לי שני סרטים בשנה או סדרת טלוויזיה, לא הייתי מגיעה למצב הזה. מתיאטרון לבד קשה מאוד לחיות".

"אבא שלי התקשר אלי ואמר ששמע ממישהו ברחוב שאני פושטת רגל. להוריי לא היה מושג מה עבר עלי וזה כאב להם". לוסי דובינצ'יק | גופייה פול אנד בר | חצאית ויינגולד שואורום | צמיד רובי סטאר | צילום: רון קדמי
"אבא שלי התקשר אלי ואמר ששמע ממישהו ברחוב שאני פושטת רגל. להוריי לא היה מושג מה עבר עלי וזה כאב להם". לוסי דובינצ'יק | גופייה פול אנד בר | חצאית ויינגולד שואורום | צמיד רובי סטאר | צילום: רון קדמי

מזכרת מסרט רוסי

לפני כמה חודשים, בעיצומה של הנפילה הכלכלית, היא החליטה שהיא חייבת שינוי. בפרץ ספונטניות היא נטלה את בתה אלמה בת התשע והשתיים נסעו למושב אמירים שבגליל העליון למצוא בית. הבית הרביעי שראו במושב הטבעוני־צמחוני ישב עליהן בול: שלושה חדרים, חצר ענקית ונוף עוצר נשימה לכנרת. עוד באותו יום היא חתמה על חוזה שכירות לכניסה מיידית ולטווח ארוך.

ספת הבד הישנה שלה בחום כתום והספרייה הגדולה הובאו מתל אביב, ואל חתולי והכלבה ליידי התל אביביים הצטרפו כמה מושבניקים: סייחה, סוסה, שתי אוגרות ותוכי אחד, מדבר. אלמה השתלבה בבית הספר האזורי בקיבוץ פרוד. דובינצ׳יק בגרסת המושבניקית, עם שיער שחור דהוי שהג'ינג'י הטבעי שלה כבר מתחיל לבצבץ ממנו ("מזכרת מסרט רוסי"), מתעקשת: "שני הדברים הכי טובים שעשיתי בכל חיי הם לידת אלמה והמעבר לאמירים".

הבחירה באמירים אינה מקרית. במושב מתגורר אביה של אלמה, ג'וני פיטרסון, שהוריו הם ממקימי המקום. את פיטרסון, המבוגר ממנה בארבע שנים, הכירה דובינצ׳יק כששיחקו יחד ב"קלרה הקדושה" והם הפכו לידידים. בעקבות מפגש כעבור שנים, כשהיא פרודה טרייה מהשחקן־רקדן בני אלדר, נוצר קשר קצר. כשהתברר לה שהיא בהיריון ממנו, דרכיהם כבר נפרדו אבל דובינצ׳יק, אז בת 32 וקצת, הייתה נחושה לשמור על ההיריון. לאמה היא בישרה על כך דרך אגב בשיחת טלפון, כשכינתה אותה "סבתא'לה". כשהייתה בחודש השלישי להריונה חזר אלדר לחייה. הוא קיבל אותה עם כל החבילה, היה לצדה בלידה וגידל בפועל את אלמה. הם נפרדו כשאלמה הייתה בת שנה וקצת. מערכת היחסים עם פיטרסון הייתה חברית תמיד והוא חלק בלתי נפרד מגידולה של הבת, אף שחודשיים אחרי לידתה הכיר את מי שהפכה להיות אשתו. פיטרסון עזב את עולם המשחק וכיום הוא עובד ברשות העתיקות ויש לו בן ובת, אחיה של אלמה. לפני החתימה על חוזה השכירות דובינצ׳יק התקשרה אליו וסיפרה לו על התוכנית להיות שכנה שלו. "הוא נתן את ברכת הדרך", היא אומרת. דובינצ׳יק מסרבת להתייחס לכך שבצו של בית המשפט נכתב שהיא אם חד הורית שאינה מקבלת מזונות: "אני יכולה להגיד שג'וני הוא אבא נפלא ומגדל לצדי את בתנו המשותפת".

עשית חתיכת שינוי.

״כן. סדר היום במושב מתחיל מוקדם בבוקר ברוגע, ובשמונה וחצי בערב אני ואלמה כבר עמוק בשינה. פתאום גיליתי כמה כיף ללכת לישון בשקט ולהתעורר לתוך שקט. אנחנו מוקפות במשפחה הגדולה של ג'וני, אני מוזמנת לאירועים משפחתיים ומיודדת עם אשתו של ג'וני".

יש שיגידו שהתחרפנת.

"אז יגידו. מה חדש".

מתוך ההצגה "לילות לבנים" של תיאטרון גשר | צילום: יעלי שחר
מתוך ההצגה "לילות לבנים" של תיאטרון גשר | צילום: יעלי שחר

מה קרניבורית שכמוך עושה ביישוב שאי אפשר לעשות בו על האש?

"הפסקתי לאכול בשר בלי קשר לכלום לפני חצי שנה. אלמה החליטה שהיא אמנם אוהבת בשר אבל עוד יותר בעלי חיים, וחודש אחרי זרמתי איתה ומאז שתינו צמחוניות. אני מבשלת לנו פסטות, סוגי אורז, ריזוטו, ואני אלופה במרקים".

עד כמה המעבר שינה את חייך המקצועיים?

"המעבר לא קשור לחיים המקצועיים שלי אלא לחיי האישיים ואני מתכוונת להישאר כאן לפחות עד שאלמה תתגייס לצה"ל. המרחקים בארץ הם לא באמת מרחקים. שעה וחצי ואני בתל אביב ובמרבית הארצות זה המרחק היומי לעבודה. אני כבר תשע שנים בתיאטרון 'גשר' ונכון להיום מופיעה בארבע הצגות שרצות בכל הארץ ולכן מקום המגורים הוא דבר שולי. עכשיו אני גם בחזרות להצגה חדשה בשם 'בזעיר אנפין' וזה יותר מסובך. אני מרכזת את החזרות ליומיים בשבוע ואז אלמה עם אבא שלה וזה נחמד לכולם. לאחרונה התחלתי גם לשיר ואני מעלה ערב שלי עם שירי ליאונרד כהן".

את מציירת אורח חיים אידילי, אבל המעבר קשור לנפילה הכלכלית שלך?

״המעבר הוא בעיקר בשביל אלמה. רוב השנים עבדתי מאוד קשה וחייתי ברמת חיים גבוהה וגם עזרתי להוריי לרכוש דירה. באמירים לא קשה לי לרדת ברמת החיים כי הכל כאן זול בהרבה לעומת העיר הגדולה. שכר הדירה למשל הוא 3,000 ש"ח. הבעיה היא שיש הרבה הוצאות על נסיעות. אני מכלכלת את עצמי״.

על מה ויתרת?

"אני לא נוהגת ולאורך שנים לא הייתה לי סבלנות לאוטובוסים והייתי פריקית של מוניות, וזה נגמר. אני אוהבת אוכל טוב ופעם חגגתי על מסעדות טובות. היום בהפסקה של החזרות אני אוכלת את הסנדוויץ' שהבאתי מהבית. אין אופציה להתפנק".

"יש בי כעס. למה אני לא מקבלת עבודה? אני רואה כאלה שיצאו מתוכנית ריאליטי ומשחקים ומנחים וזה לא הוגן כלפי שחקנים אמיתיים עם קבלות". לוסי דובינצ'יק | שמלה" זאדיג אנד וולטר | צילום: רון קדמי
"יש בי כעס. למה אני לא מקבלת עבודה? אני רואה כאלה שיצאו מתוכנית ריאליטי ומשחקים ומנחים וזה לא הוגן כלפי שחקנים אמיתיים עם קבלות". לוסי דובינצ'יק | שמלה" זאדיג אנד וולטר | צילום: רון קדמי

רק רוצה לעבוד

הנה תזכורת קצרה. היא ילידת מוסקבה, מגיל שבע בישראל, שנייה מארבעת הילדים של אלכס, העובד כבר 25 שנה כשליח בסופרמרקט, ושל אירנה, מתחום ההייטק. אחיה הבכור נתן, 37, הוא איש הייטק. נעם, 18, המתגייס בקרוב, עושה צעדים ראשונים בעולם המשחק והשתתף בסדרה "פרשת רות" (הוא גם מדגמן ממש פה, בעמ' 96). שני, 15, שיחקה עם לוסי בסרט לקהל החרדי וגם היא מסמנת מטרה.

דובינצ׳יק למדה ב"תלמה ילין" וב"ניסן נתיב". היא לא גויסה, לדבריה, בגלל "עודף בנות", ומוסיפה "אז גם לא התעקשתי יותר מדי". מאז "קלרה הקדושה" צברה רזומה עשיר. היא גילמה דמויות מגוונות – מדוסית דרך לסבית ועד תפקידי גברים – והייתה עוזרת במאי ומנהלת הצגה בגשר. רק בשנה האחרונה שיחקה ב"הדיבוק", "מר ורטיגו", "דון קיחוטה" ו"הנפש הטובה מסצ'ואן", כולן בגשר, וגם ב"מזריץ'" בצוותא וב"רצח" בקאמרי. אבל דובניצ׳יק מרגישה החמצה: "אני אוהבת יותר מהכל קולנוע, ואני מרגישה שיש כאן פספוס גדול של הקולנוע הישראלי. אני בכלל לא עושה קולנוע בארץ, ואם כן, אז לרוסיה או לגרמניה".

מתסכל?

״אני לא אדם מתוסכל אבל יש בי כעס. יש לי הרבה לתרום אז למה לא משתמשים בי יותר? למה אני לא מקבלת עבודה? הרי מכירים אותי ואת העשייה שלי. אני רוצה לעשות הרבה יותר קולנוע וטלוויזיה ואני חושבת שהרווחתי את זה ביושר. הייתי רוצה לעבוד עם במאים כמו יוסי סידר, שבי גביזון ורני בלייר. במקום לחכות שיבואו אליי, אני יוזמת. ישנו כרגע על הפרק סרט שמבוסס על מחזה אנגלי שהבמאי סשה קריינדלין (בן זוגה לשעבר, דב״א) ואני מעבדים לקולנוע. במקום לחכות שנתיים לקרן הקולנוע, אנחנו אוספים כסף דרך האינטרנט. עכשיו, לאור מה שקרה לי, חשוב לי עוד יותר לחזור למסלול של שני סרטי קולנוע בשנה. אני רואה כאלה שיצאו מתוכנית ריאליטי ובלי שום הכשרה הם משחקים ומנחים וזה לא הסדר הנכון וזה ודאי לא הוגן כלפי שחקנים אמיתיים עם קבלות".

תוכנית ריאליטי כמו "האח הגדול VIP" יכולה לסדר אותך כלכלית.

״אני אשמח גם לדגמן בשביל להתיישר כלכלית אבל לריאליטי כזה אלך רק אם לא תהיה לי שום ברירה. לעומת זאת, 'מחוברים' היא תוכנית מרתקת, עשויה היטב, ואם היו מציעים לי הייתי שוקלת להשתתף".

בערך בגיל של אלמה את כבר היית דוגמנית. תמליצי לה ללכת בדרכך?

"אחרי 'קלרה' קיבלתי הרבה הצעות מפתות ולא הסכמתי ובגיל 17 הלכתי ללמוד משחק. אני לא דוחפת את אלמה ולא רצה איתה לאודישנים למרות שהיא אומרת שהיא רוצה להיות שחקנית קולנוע והיא הילדה עם האפרו הבלונדיני הראשון, יפהפייה ומוכשרת. אבא שלה מתנגד בצורה נחרצת שתתחיל לפני גיל 14 ואני תומכת בו כי יש הרבה ילדים שהתחרפנו בגלל החשיפה בגיל צעיר מדי. היא עשתה קמפיין אחד קטן לבגדים שמיועדים בעיקר לחו"ל והסכמנו לה רק כדי שתרגיש שהולכים לקראתה".

החבר הכי טוב. אסי דיין | צילום: איליה מלניקוב
החבר הכי טוב. אסי דיין | צילום: איליה מלניקוב

החיים על פי אסי

דובינצ׳יק, שהייתה פריקית של אהבה עם נוכחות די תמידית של גבר בחייה, לבד כבר שנה וטוב לה. מלבד אלדר ופיטרסון, אבי בתה, ניהלה מערכות יחסים ארוכות עם סשה קריינדלין, שאותו פגשה כשביים אותה ב"גשר", ועם הבמאי והכותב שי בן עטר (האיש שמאחורי הסדרה "חברות", דב"א) שלו הייתה נשואה כשנתיים. לצד כל אלה היה גם אסי דיין, לא חבר רק ידיד נפש, והיא לא מבינה את הרמות הגבה לגבי פער גילים של 37 שנה. "אסי ואני נתקלנו זה בזה בבית קפה והתחלנו לדבר ולא הפסקנו עד שהוא מת לי. כשמדובר בקשר זוגי, הפרש גילים כזה הוא קריטי, אבל בחברות זה תלוי בבגרות של הבן אדם. אסי היה גאון וחכם ומורכב ומתוק ונדיב, אבל קודם כל ילד. יום אחד ישבנו בקנטינה ועבר שם צעיר עם קורקינט ממונע, מצבו הגופני של אסי היה גרוע אבל כמו ילד הוא התעקש לנסות את הצעצוע, ועף על האף. במקרה אחר ישבנו בבית קפה ואסי, ילד גדול בן 65, סבל מכאבי גב קשים, התקשר לאימא רות וביקש ממנה שתבוא לקחת אותו לרופא. רות, אישה קטנה בשנות ה־90 שלה, באה, אחזה בידו עד לרכב שלה, וישר לרופא. זה היה סוריאליסטי. בגיל הזה ילד אמור היה לטפל באמו ואצלם היה היפוך תפקידים. עד יום מותו הוא היה הילד של אימא".

מה מִגנט אתכם זה לזו?

"אין לי הרבה חברים ואני לא נפתחת בקלות, אבל אסי היה החבר הכי טוב שלי. שנינו קשתים, חובבי קולנוע גדולים, חובבי אוכל ושמחה והייתה בינינו כימיה נדירה. לאלמה הוא היה סבא לכל דבר, תמיד היה לו בבית שוקו בשבילה וכשרכש לעצמו קנבסים לציורים שלו, קנה גם לה".

היו לו צדדים אפלים – סמים והזיות. הוא גם היה פרובוקטור לא קטן.

"כשהכרנו הוא כבר לא היה בסמים, רק האגדה נשארה והמשיכו לטחון אותה. מה שכן, הוא לקח ריטלין בכמויות גדולות כדי להתרכז בכתיבה. אני מתחייבת שזו האמת. הייתי איתו ימים ולילות, פעם היינו ישנים אצלו ופעם אצלי. עניין הפרובוקציה היה מכוון אצלו, הוא היה רואה מצלמה ומיד התכונן לקרב".

ידעת שסופו קרב?

"לא. קצת לפני התבדחתי איתו שאם אחרי כל הסמים ואורח החיים שלו הוא עוד חי, כנראה שהוא יקבור את כולנו. יומיים לפני מותו קבענו להיפגש אבל ביטלתי ולמחרת התקשרתי והוא לא ענה, ואז יריב הורוביץ, חבר משותף, התקשר והודיע לי. זו הייתה פעם ראשונה שאלמה ראתה אותי מתמוטטת. מאז, בכל יום בחיי, הוא כל כך חסר לי".

לוסי דובינצ'יק בלה פונטיין | צילום: יח"צ
לוסי דובינצ'יק בלה פונטיין | צילום: יח"צ

מה הוא היה אומר על המעבר לאמירים?

"אם אסי היה חי, סביר להניח שלא הייתי עושה את הצעד הזה".

ועל פשיטת הרגל?

"הוא היה אומר שזה לא מדגדג לו. מבחינה כלכלית הוא עבר קשיים גדולים משלי".

איזו מין אישה את בזוגיות?

"אני לא שקטה ואני מאוד דעתנית. אני אוהבת בלגן וחיה איתו בשלום. מה שטוב בי הוא שאני נאמנה, כיפית, בן אדם מכיל, לא עושה דרמות, ואין רגע משעמם איתי".

לא חסרה לך לפעמים זוגיות?

"לא. מי אמר שהאושר צריך להיות קשור בזוגיות? טוב לי עם עצמי. אני לא שוללת זוגיות ואם היא תחסר לי – אחפש אותה. מחזרים מגיעים עד אמירים אבל אני לא בקטע רציני וכרגע לא מחפשת מישהו. אולי יום יבוא ואפגוש גבר שארצה לחיות איתו עד סוף חיי ואולי לנצח אנדוד כצוענייה".

מה למדת מהפרידות התכופות שלך?

"שאת לא תמיד פוגשת את האדם הנכון ושאני לא באמת יודעת איזה גבר מתאים לי. כל זוגיות שלי הייתה שונה והסיבות לפרידה היו שונות, אבל למדתי שאם משהו כבר לא טוב, אז לא צריך להחזיק אותו בכוח אלא לשחרר וללכת הלאה. אהבת נצח היא דבר נדיר. הרבה פעמים זוגות נשארים יחד בגלל שלא רוצים לפרק כלכלית או בגלל הילדים או מהפחד להיות לבד. אבל אני לא פוחדת משום דבר".

משום דבר?

"כן. אני מאמינה בכוח שלי. כשהייתי קטנה ויצאתי החוצה בחורף רוסי, אימא שלי הייתה אומרת לי 'תיזהרי ממזג האוויר הסוער', ואני הייתי מסתכלת עליה ועונה: 'שאני אזהר? שמזג האוויר ייזהר ממני'".

צילום רון קדמי | ניהול קריאייטיב טל קליינבורט | סטיילינג חיה וידר | ע. צלם אלכס פרגמנט | ע. סטיילינג ריף מגרסה | איפור אבישג חדד במוצרי MAC שיער זק אלמוג במוצרי amika_israel