החיים הם קברט

ברגע שהתיישבתי לכתוב על "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" הבנתי משהו מאוד חשוב: הרבה יותר קל להעביר ביקורת מאשר לחלק סופרלטיבים. זה כמעט כואב באצבעות להקיש על המקלדת כל כך הרבה מילים טובות, אבל יש מקרים שפשוט אין ברירה.

ספרו הראשון של ירמי פינקוס, מאייר ואמן קומיקס ותיק, הוא משהו שלא יפול לידיים שלכם בכל יום. גם אם התרבות האירופאית של תחילת המאה ה-20 לא מדברת אליכם, או אפילו אם אתם לא יודעים מילה וחצי ביידיש, תגלו שמשפטים כמו "זיין נישט קיין תחת לעקער" (אל תהיי לקקנית תחת) מפיה של קומדיאנטית זקנה יצחיקו אתכם עד דמעות.

כשהקים פרופ' פבריקנט את הקברט בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, הוא היה עלם צעיר, בן למשפחה עשירה, שאך סיים את לימודיו. הפרופסור הסתובב בבתי יתומים באירופה ואסף 'כישרונות צעירים'. את היתומות שהביא עמו שיכן אצל 'אמא רוזנטל' ודאג לכל מחסורן. באותם ימים החל הפרופסור לבנות ליתומות לוח זמנים מסודר שכלל שיעורי משחק, פיתוח קול, נגינה על כלים שונים וריקוד. הוא השיג תלבושות, חפצים שונים ופריטי תפאורה והחל לבנות את התיאטרון שלו.

לא עבר זמן רב והשחקניות הקטנות החלו להופיע על הבמות. השמועה על הקברט עשתה לה כנפיים, ועד מהרה החלו הבנות למלא אולמות. בכל השנים שעברו, עד למותו של הפרופסור, נשארו השחקניות נאמנות לקברט, לפרופסור וגם נאמנות זו לזו. הן לא התחתנו, לא הולידו ילדים, וכל חייהן סבבו סביב חיי הבמה.

קברט התמונות ההיסטוריות של פרופסור מרקוס פבריקנט ממשיך לפעול גם אחרי מותו של מייסדה בשנת 1937, כשהוא בן 88 שנה.

כשנפטר הפרופסור, לאחר שהוריש בצוואה מפתיעה את הקברט לאחיינו החולמני הרמן, החליטו השחקניות כי ההצגה חייבת להימשך. הן מיטלטלות מעיר לעיר באירופה שנמצאת תחת העננה הכבדה של הנאציזם ונתקלות בקשיים רבים לשרוד.

ירמי פינקוס מתאר בשפה קולחת ומתובלת ביידיש, רוסית, פולנית ורומנית, את קורותיהן של השחקניות הזקנות. הוא משרטט ביד עדינה את דמויותיהן ושוזר ניואנסים שהופכים לסימני ההיכר של כל אחת ואחת. אסתר ליכט המתכנה "הדוכסית" היא האצילית והמוכשרת שבחבורה. עוד כשהיתה ילדה צפה לה פרופ' פבריקנט עתיד מזהיר. חברתה הטובה היא פרלה הכעורה והחיגרת, שמתלווה אליה לכל מקום. עוד מילדות נרקמה בין השתיים ידידות מופלאה. גינה הקטנה והילדותית היא אספנית של בובות פורצלן, ויֵטי הירש המלנכולית נקראת כך משום שמאז הגיעה לביתה של אמא רוזנטל נשקפה מעיניה תוגה גדולה.



מימי, גזברית הלהקה, היתה שחקנית בקברט, עד שפרופ' פבריקנט החליט כי היא מוכשרת יותר במספרים מאשר על הבמה. היא מנהלת את הקברט ביד רמה, אך לא יכולה שלא לנטור טינה לשחקניות על שהן מקבלות את כל תשומת הלב, וכמו שהיא מספרת לחברתה גיזה במכתביה: "כל אחת הרי חושבת רק את עצמה".

לאורך השנים נשארו השחקניות חברות טובות, אך עם הזמן והשחיקה מתגלעים סדקים קטנים, אבל למרות הפוילע שטיקים ממשיכות היתומות של פרופסור פבריקנט לעשות את הדברים היחידים שהן יודעות – להופיע על הבמה ולחיות ביחד.

ירמי פינקוס יצר ספר נפלא הטווה שתי-וערב את עלילותיהן של היתומות בעבר ואת קורותיהן בהווה. עלילת הספר אמנם מתרחשת בזמן עלייתו של המשטר הנאצי ורדיפות היהודים כבר בעיצומן, אך נקודת המבט אינה היסטורית – היא נקודת מבט חברתית-תרבותית.

פינקוס לוקח את התיאטרון, שהיה בעבר מרכז החיים התרבותיים, ומחזיר עטרה ליושנה. הוא מתאר לנו את חייהם של היהודים באירופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20: העיירות הקטנות; הצלחתם של היהודים במסחר ובתפקידי מפתח; הויכוח הקיים בין דוברי היידיש ודוברי השפות ה'נאצלות' כמו הגרמנית; בתי הקפה המפורסמים בקרם שניט ובעוגיות המדלן; עיירות הנופש בחורף; הפחד והבהלה מההתנכלויות ומהעתיד המעורפל ועוד.

בספרו המרגש והמרענן מצליח פינקוס להכיר לנו תקופה שנותרה מאחור, תקופה שכמעט ולא דובר עליה, מאחר שחסתה בצל זיכרונות השואה. דרך סיפורו של הקברט אנחנו מתוודעים לחיי הקהילה היהודית באירופה ולעושר החברתי והתרבותי שהיה מנת חלקם.

מימי, יטי, אסתר, שתי ה'גינות', קריינדל, פרלה, בקי, טרוצקי, ליאו והרמן – כל חברי הקברט ההיסטורי הנודדים מעיר לעיר ומארץ לארץ הם העיניים דרכן אנחנו מתוודעים לתקופה בה שגשגו היהודים באירופה, תקופה של יידיש, דג מלוח ותיאטרון.

ונסיים בשיר קטן של שחקניות הקברט לכבוד פורים:

"היַינט איז פורים
מארגן איז אויס
גיט אונדז אַ גראָשן
און וואַרפט אונדז אַרויס"

ובתרגום לעברית:

"היום פורים
אך מחר כבר סופו
תנו לנו פרוטה
והשליכונו מפה!"

"הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", ירמי פינקוס, הוצאת עם עובד