החיים החדשים של אביטל דיקר

אביטל דיקר הבינה שעולם השואוביז הספיק לה והגיע הזמן להמשיך הלאה, כשהתגרשה. צלמי פפרצי חיכו לה אז מתחת לבית, החרוצים שביניהם הגיעו לארוב ליד הגן של בתה. מה לא עושים כדי לקבל תמונה של הגרושה הטרייה והזוהרת בימים פחות זוהרים של חייה? "עד היום כואב לי להיזכר בתקופה הזו של הגירושים. החיים משתנים לך, מתהפכים מקצה לקצה, ואת צריכה להתמודד גם עם מדורי הרכילות ועם צלמים שמחכים לך מחוץ לבית. כולם רוצים לתפוס אדם בצערו. הייתה אשכרה תחרות על מי יצלם תמונה שלי יוצאת עם הילדה מהגן. למה ציפו, שייתפסו אותי עם דמעה גדולה מתגלגלת במורד הלחי? הייתי בתעשייה כבר שנים, ואני יודעת שהיא עובדת על פרובוקציות, אבל מדובר פה בחיים של בני אדם, בחיים שלי. בנקודה הזו הבנתי שעד כאן, אני לא רוצה את זה יותר".

לדיקר לקח כחמש שנים מהרגע ההוא בזמן עד שההחלטה בשלה. שהרי לא פשוט להסיט את החיים ממסלולם, להגיד סטופ לכל מה שמוכר, ובטח כשכל החיים ראית בבחירה המקצועית־אמנותית שלך דבר שאי אפשר לברוח ממנו. "זו גזרת גורל" הייתה דיקר נוהגת לומר בראיונות. אז תגידו שלום ולא להתראות לשחקנית. בימים אלה סיימה דיקר את לימודי המשפטים ואת ההתמחות בעריכת דין, עברה את בחינות הלשכה וכעת היא מחפשת להשתלב במשרד עורכי דין.

"כשראש הממשלה נתניהו טוען שגם ילד בן 12 יכול להיות שר בממשלה, אנחנו בבעיה", אביטל דיקר | חליפה: סטודיו ברק להב | נעליים: מאסימו דוטי | שרשרת ועגילים: קסטרו | טבעות: טופ שופ | צילום: עדי אורני

איך מפנים עורף למה שהיה תשוקה גדולה?

"אני עדיין חושבת שבחירה באמנות זו גזרת גורל, שאת לא ממש יכולה להילחם בה. אבל הנה, אני נלחמת בזה. למדתי משחק כי זה הדבר היחיד שרציתי לעשות, אבל המציאות השתנתה. היו מסביב כל כך הרבה דברים שהפריעו לזה. הרגשתי שאני כבר לא מצליחה להגשים את עצמי באופן מלא. את האוברדראפט לא מעניין אם הכסף לכסות אותו הגיע מטלנובלה או מהצגת תיאטרון איכותית, אבל על ידי הקהל אתה נשפט תמיד לפי הדבר האחרון שאתה עושה. זו דיכוטומיה בעייתית מאוד. גם להיות כל הזמן תחת ביקורת ועין בוחנת, לעמוד חשופה לעין הקהל, שחק אותי. אנשים מצפים ממך להיות לא אנושית, להיות תמיד במצב רוח טוב ולא להיתפס במצלמה כשאת יורדת עם טרנינג למכולת".

דיקר מתכוונת לעידן האכזרי הזה שכל טוקבקיסט אנונימי יכול לשפוך למרחב הציבורי כמה רעל שרק ירצה. "הייתי שואלת את עצמי מה כבר עשיתי לאנושות, מה היה כל כך חמור שיכנו אותי בשמות וישפילו אותי. היו תגובות שהשאירו אותי בשוק", היא נזכרת. "בסדר, אתה לא אוהב תפקיד שעשיתי או משהו שכתבתי, תגיד אני לא אוהב, אבל למה לבחור בעלבונות? כל כך הרבה כעס ושנאה זורמים מהמקלדת. אנשים שכחו שבצד השני יש בן אדם. כשחקן אתה צריך להיות בקשר עם הרגשות שלך כל הזמן, להישאר חשוף, ואז אתה נפגע".

"אנשים לא היו סלחניים כלפי, לא עניין אף אחד שיש לי ילדות ושאני צריכה להתפרנס", אביטל דיקר | צילום: עדי אורני

שופטים בקהל

דיקר, אם לשתי בנות, נינה (14) ולילו (13) מנישואיה לבמאי גבעון שניר, פרצה לחיינו בשנות ה־90. היא למדה משחק בניסן נתיב ואז נסעה לניו יורק ללמוד בבית הספר הנחשב והנחשק למשחק לי שטרסברג. היא זכתה בפרס האוסקר הישראלי על תפקידה בסרט האלמותי של אסי דיין "החיים על פי אגפא", ומאז לא הפסיקה להופיע בקולנוע, בתיאטרון ובין לבין גם לעשות קמפיינים ופרסומות. בטלוויזיה הופיעה בעיקר בסדרות, אופרות סבון וטלנובלות דוגמת "רמת אביב ג'" ו"אסתי המכוערת". אולי כי זה מה שהאכילו אותנו בטלוויזיה באותן שנים. לאורך השנים דיקר התעקשה לא להחזיק באותה המשבצת. להיות צפויה זה דבר שעד היום עושה אותה חולה. אז היא כתבה שני ספרים ("מאז הלילה ההוא" ו"רומן על יומן שהיה"), וניהלה טור סאטירי ב"וואלה", שזז אחר כך ל"ידיעות אחרונות". "לתעשייה היה קושי להתמודד איתי. אנשים אוהבים לקטלג. אם את שחקנית, את לא יכולה להיות סופרת. אבל לכתוב היה בשבילי לברוח לעולם אחר. שאני יכולה להיות בו גם וגם".

"כבר מהשנה הראשונה בסטודיו של ניסן נתיב התחלתי לשחק", דיקר משחזרת את ההתחלה. "אסי (דיין – ת"ב) הרים אליי טלפון ושאל אם אני רוצה לעשות את אגפא. היה לי המון מזל. דברים התגלגלו, עברתי מתפקיד לתפקיד. לא היה לי את הרגע שיש לכל סטודנט למשחק אחרי הלימודים לעצור ולשאול 'אז מה עכשיו?'. שאלתי את עצמי 'מה הלאה?' רק אחרי הרבה שנים. בלימודי המשפטים לקחתי זמן לעצמי. ניתקתי הרבה קשרים עם חברים מהתחום".

מתוך הסרט " החיים על פי אגפא", 1992 | צילום: יח"צ

אי אפשר להתכחש לצד הפרוע והבועט של דיקר. אם זה במנהג הקטן שעשתה לה, להגיע לאירועים ללא חזייה, או להתמסר לדימוי של השחקנית ההוללת שחיה את הלילה. בטורה דאז, "מסומסת במצב טוב" פרשה בכנות בפני הקוראים את סיפור חייה בתל אביב, הגברים שסביבה ויחסיה עם בעלה לשעבר. "יש משהו יותר פתוח ומשוחרר בלילה", היא מתוודה. הדברים משתחררים וגמישים יותר. אפשר להכיר את הצד האחר של אנשים שאתה נתקל בהם במשך היום. אחרי הגירושים שלי, אחרי שהתגברתי על משבר לא פשוט והייתי חופשייה שוב, הייתה תקופה שיצאתי בלילה, ביליתי והכרתי אנשים. אבל הנה, שוב התקשורת הפכה את זה למשהו עקבי ומתמשך", היא מתרגזת. "זו הייתה עוד סיבה להתרחק מכל מה שקשור בחשיפה".

מה עושים עם אהבת הקהל, הצורך במחיאות כפיים? נגמלים ממנו?

"זה יהיה שקר להגיד שלא נהניתי מהחשיפה או מחלקים ממנה. אבל בסופו של יום אתה פונה לאמנות כי אתה רוצה להגיד משהו. זו המהות, לא מחיאות הכפיים. הבעיה שהמציאות הרבה יותר אפורה ומורכבת מאילוצים. פעם אחר פעם את עושה דברים שאת לא שלמה איתם. את לא יכולה להרשות לעצמך לשחק רק בסרט איכותי פעם בשנתיים. ואז יום אחד את קמה בבוקר ומרגישה שאת לא נאמנה לעצמך, שהעשייה שלך לא מתקרבת למה שרצית. זה יוצר תסכול מאוד גדול. בגלל שהייתי מוכרת אנשים גם לא היו סלחניים כלפיי. נשפטתי על תפקידים שלקחתי. לא עניין אף אחד שיש לי ילדות ושאני צריכה להתפרנס".

צריך הרבה אומץ כדי לעזוב?

"יש לי המון פחדים. אני אדם מבוהל בסך הכל. אז כן, היה מפחיד לעזוב הכל ולהיות סטודנטית מן המניין בלי שום יתרון יחסי על אחרים. מה שעשיתי קודם הופך ללא רלוונטי. העניין הוא להודות בפחד, אבל לא לאפשר לו לנהל אותך".

איך הסביבה הגיבה?

"היו תגובות מעורבות. בעיניי, זה מגיע מאנשים שמפחדים לזוז ממה שמוכר. אותי מעולם לא עניין ללכת בתלם. פעם אחר פעם בחיים שלי קיבלתי החלטות אמיצות. החיים קצרים וצריך ללכת אחרי הלב".

כרזת הסרט "החיים על פי אגפא", 1992 | צילום: יח"צ

בית של משפטנים

אז למה דווקא לבחור במשפטים, תשאלו. עבור דיקר מדובר בלחזור לנקודת ההתחלה, לבית שממנו הגיעה. הוריה היו עורכי דין ידועים שהחזיקו במשרד עצמאי. אביה, עמיהוד בן פורת, זכה באות "יקיר המקצוע". דודתה, מרים בן פורת, הייתה מבקרת המדינה ושופטת בית המשפט העליון. דיקר נהגה להצניע את העובדה שהגיעה משושלת מכובדת של משפטנים.

"גדלתי בבית שגדולי המשפטנים נכנסו אליו ויצאו ממנו. מישה חשין ואהרון ברק היו חברים של ההורים. הייתה לי התנגדות לבחור במקצוע הברור מאליו. לא רציתי לחסות תחת הכנפיים הגדולות האלה, רציתי לפלס לבד את דרכי. אבל תמיד הייתה לי יראת כבוד כלפי המקצוע הזה. היום, כשהתבגרתי, קל לי יותר להתחבר עם החלק הזה בחיי. אגב, אני לא סוגרת דלת. זה לא שמעכשיו אני רק עורכת דין. אם יגיעו הצעות שיתאימו לי, אני לא אגיד להם 'לא'".

מניחה שלא פשוט להתחיל מחדש. ללמוד ולהתמחות עם חבר'ה בתחילת שנות ה־20.

"זה כמו חתונה או לידה. את קופצת למים ולא יודעת מה מחכה לך בצד השני. התמחות זה דבר מאוד תובעני, עבדתי מבוקר עד ערב, ואני כבר לא ילדה, אבל גם הבאתי איתי המון יכולות שרכשתי. היכולת להתנסח ולכתוב ברהיטות ולדעת להופיע. בשלב הזה בחיי אני מרגישה שאני מביאה לידי ביטוי את החלק האינטלקטואלי שבי, החלק שרוצה לעסוק בפילוסופיה, בחשיבה ובאסטרטגיה".

ועכשיו את מתחרה מול הצעירים בלמצוא משרד. גם עניין לא פשוט.

"כן, יש כאלה שאומרים לי 'השוק מוצף'. גם כשבחרתי להיות שחקנית, אמרו לי שהשוק מוצף ולמה דווקא שאני אצליח? אנחנו מדינה קטנה והשוק תמיד מוצף, אבל אם אתה מאמין בעצמך ואתה טוב, אתה מוצא את המקום שלך".

בתי משפט נמצאים היום תחת מתקפה וערעור על הלגטימיות שלהם.

"יותר מתמיד אני מרגישה שמערכת המשפט היא שומר הסף האחרון של הדמוקרטיה. כשממנים שרת משפטים שיוצאת נגד בג"ץ, ושמבחינתה שיפזרו אותו, אנחנו נמצאים במצב מסוכן. כשראש הממשלה נתניהו, בעתירה לבג"ץ נגד ריבוי התיקים שלקח על עצמו – טוען שגם ילד בן 12 יכול להיות שר בממשלה, אנחנו בבעיה. חסר רק כתר ואפשר לעבור למשטר מלוכני. ישעיהו ליבוביץ' דיבר בגנות השילוב המסוכן של יהדות ופוליטיקה. הוא צדק. זה שילוב קטלני שמייצר מצב של חושך וגזענות. ליבוביץ' לא חשב שיש עתיד למדינת ישראל. אני מרגישה שאנחנו כבר מתחת לקו האדום".

אביטל דיקר | מעיל וחצאית: קומון רייבן | גופייה: Theory לעמנואל | מגפיים: צ'ארלס אנד קיט | טבעות: קסטרו | צילום: עדי אורני

התבגרות מאוחרת

אנחנו יושבות בקפה במרכז תל אביב. לדיקר נשארו עוד קצת גינונים מהעולם ההוא. היא יושבת עם משקפי שמש ומעשנת סיגריה אחר סיגריה. כשהיא כבר לוקחת ביס מהסנדוויץ' שהזמינה, היא קוראת למלצרית, מסבירה לה שהוא לא טעים ומבקשת להחזיר אותו. לשולחן מגיע מכר שמסיים את השיחה עם דיקר במילים "ביי יפהפייה". לשאלתי מה היא מעדיפה, שיחמיאו לה שהיא יפה או שיגידו לה שהספר שכתבה מצוין, היא נאנחת ועונה: "את בטוחה שאת רוצה להיכנס לזה?". השאלה שלי לא נשאלה סתם. לאורך הריאיון, וסביב נסיבות פרישתה של דיקר מעולם המשחק, הייתה לי תחושה שהיא תולה במראה שלה את רוב האשמה על כך שלא הגיעה לפסגות היצירה שרצתה להגיע. המראה שלה פתח לה דלתות. לא ניתמם, היא גם ידעה להשתמש בו. אבל היום היא מודה שדלת שנפתחת היא לא בהכרח הדלת שרצית שתיפתח. "כשאת נערה או צעירה מאוד, את נורא מוחמאת ובשוק מהחשיפה. זו סחרחרה. המחשבה של איזו תדמית את רוצה שתהיה לך, והדין וחשבון שנלווה לכך, מגיעים בשלב מאוחר יותר. זה לא שרציתי במודע להיות נערת זוהר. למדתי משחק ברצינות ועבדתי כשחקנית. גם לא באמת ידעתי להשתמש במראה שלי. כשדיגמנתי, לא הרגשתי נוח עם זה. אף פעם לא היה באישיות שלי לעשות מהמראה שלי כסף".

דיקר פותחת במונולוג נוקב וכואב על המלחמה שניהלה כל חייה כדי לא להיחשב רק יפה. שתבינו, אין לדיקר בעיה שיגידו שהיא יפה. זה מחמיא לה בדיוק כמו שזה מחמיא לכולם, אבל חשוב שיידעו שהיא עוד דברים: חכמה, דעתנית, כישרונית, יו ניים איט. "למה ההנחה של מי שמסתכל עליי היא שאוציא מהפה משפט מטופש?", דיקר מתלהטת."למה אני צריכה להיראות פחות אטרקטיבית כדי שייקחו אותי ברצינות? למה אם את בלונדינית, את לא יכולה גם לכתוב ספר? למה אם את במדור רכילות, את לא יכולה להיות גם במדור ספרים? זה מקומם. אני מצפה מאנשים שלא יצמצמו אותי. בכלל, כאישה את צריכה לעבוד פי עשר יותר קשה מגבר כדי להילקח ברצינות. שוב ושוב החיים לימדו אותי את זה. זה הביא אותי למצבים מאוד מתסכלים. כשהוצאתי את הספר, הייתי צריכה להתראיין בתוכנית אירוח. את יודעת מה חברים שלי יעצו לי?".

בבקשה.

"תאספי את השיער, שימי משקפיים, תלבשי חליפה מחויטת ותיראי רצינית. זה קומם אותי. הלו, כתבתי ספר, מה זה משנה? הלכתי עם שמלה ושיער פזור".

"את האוברדראפט לא מעניין אם הכסף מגיע מטלנובלה או מהצגת תיאטרון איכותית", אביטל דיקר | חליפה: סטודיו ברק להב | נעליים: מאסימו דוטי | שרשרת ועגילים: קסטרו | טבעות: טופ שופ | צילום: עדי אורני

אפשר לטעון כלפייך שהייתה לך איזו תרומה להילה שלך כנערת זוהר.

"נשים הן שבויות של התכתיבים האלה. הפנמנו את נקודת המבט הזו, אנחנו אפילו לא מבינות עד כמה. אני לא יכול להגיד לך שאני מתעלמת מאיך שאני נראית – נשיות חשובה לי, אני רק חושבת שאנחנו צריכות להחליט בשבילנו מהי נשיות".

עם כל הפמיניזם, עדיין קשה לגדל בנות בעידן הזה.

"אני מנסה לחנך את הילדות שלי טיפה אחרת. אנחנו חיים בחברה לוחצת, שבעיקר מכתיבה לנשים איך לחיות. המסרים לא השתנו לאורך ההיסטוריה. אני רואה דור שלם של נערות שגדלות על חזון הדוגמנית. במקום להתחבר למהות ולרצונות שלהן, הן גדלות על תכתיבים גבריים. תראי איך מאדירים את בר רפאלי. זו אישה שבסך הכל מוכרת את המראה ואת הגוף שלה. כמעט כל נערה שתשאלי תגיד שהיא רוצה להיות סקסית ויפה. כלום לא השתנה. עצוב לחשוב שאני הייתי חלק מזה, שנתתי יד לדבר הזה, של עוד פעם הדימוי של היפה והשברירית".

אומרים שלאישה יפה קשה יותר להתבגר.

"לכולם זה קשה, וזה כורח המציאות. אנחנו חיים בחברה שמכחישה את ההזדקנות ומקדשת את הנעורים. זה לא שאני נגד התערבות רפואית. צריך לעשות את מה שמרגיש טוב ונוח לנו. אם אצטרך בוטוקס, אעשה. אחרי הלידה וההנקה של הבנות שלי עשיתי הגדלת חזה כדי להחזיר אותו למה שהוא היה. עם זאת, ההתבגרות יפה בעיניי. אנחנו שוכחים כמה שנות ה־20 לחיינו היו מלאות כאב והתחבטויות ושהייתה בהן לא מעט אומללות. השנים מביאות איתן ניסיון וחוכמה וגם מקהות את הכאב, אבל מה שחשוב בעיניי בתוך כל זה, הוא לדעת להמציא את עצמך מחדש".