החיים (במידה 40) עצמם

לפני הכל, בואו רק נסגור עניין עובדתי אחד קטן: מרמור לא פוגע בעור הפנים. צר לי לאכזב את הטוקבקיסטיות הנלהבות המשתמשות ב"מרמור לא טוב לעור הפנים" כתשובה ניצחת לכל פמיניסטית שכועסת על עניין כזה או אחר. מה לעשות שעור מחורבן הוא תוצאה של גנטיקה, הזנחה, חשיפה לשמש, תזונה לקויה, עישון ושימוש בתרופות, אבל טרם נמצא הקשר בין מצב רוח לדרמטולוגיה. מסתובבות בינינו נשים מאושרות עם עור פנים מזעזע ונשים אומללות עם אפידרמיס קסום. סגרנו את הנקודה הזו? מצוין.

הסיבה שאני מוצאת את עצמי מתעכבת על זה היא ששמתי לב לאחרונה לקאמבק הגדול של האמירה המופרכת הזו. היא נכחה בעיקר בטוקבקים של נשים שהגיבו על ידיעות הקשורות למאבקן של נשים גדולות נגד רשתות האופנה, שמציעות טווח מידות מצומצם להפליא. לצד התמיכה הרחבה באותן נשים ובמאבקן של אחרות נגד טרור הרזון, מתקפת הנגד כוללת בעיקר יחוס מצב נפשי מעורער למתלוננות ושימוש בו כגנאי.

יש משהו אירוני כשמישהי כותבת ש"כל אחת צריכה ללמוד לקבל את עצמה ולהתעלם ממה שהיא רואה בפרסומות" ומיד מוסיפה את האיום הדרמטולוגי לעור הפנים של מי שמתעקשת לזעום. המשמעות היא שהיא הפנימה סופית את תוכנן של הפרסומות, שהרי רק בפרסומות אין עצב וכעס. המדיה משווקת את כולם יפים ומאושרים, וכמובן ממעטת בתיאור מצבם בטרם השתמשו במוצר שאותו היא מבקשת למכור. נראה שלעתים מי שדורשת להתעלם ממסרים פרסומיים – די הפנימה אותם בעצמה. הדרישה הזו, לבטל כל רגש שלילי ביחס לשיווק, נאמרת בכזו נונשלנטיות, עד שהיא כמעט מתחרה בקלילות שבה אותן נשים מקבלות את ההסברים של יצרנים (ואתי רוטר מקסטרו ממש לא לבד בסיפור הזה) שלפיהם: "יש בגדים שלא נראים טוב במידות גדולות מדי". הנה, ככה סגרנו את הדיון המורכב הזה בקביעה פסאודו מקצועית של מביני עניין.

נערה במידה 36 הייתי וגם זקנתי, ועד לשנים האחרונות הגדרת המידות בכלל הייתה אחרת: נשים רזות לבשו מידה שסומנה באות S. לימים, הגיעה מידה קטנה עוד יותר: XS, וכך גם הדקיקות עוד יותר זכו לבגד שאינו נזקק לתיקוני תופרת. עוד כמה שנים חלפו וצצה לה המידה XXS. כמה היא קטנה? בואו נאמר שגם דוגמנית על תתקשה להידחק לתוכה. האם קיומה של המידה הזו מעיד על הצטמצמותה של האישה הישראלית? אין לי מושג. ממש לא אכפת לי. רוצים ליצר דגמים מיניאטוריים של בגדי נשים? על הכיפאק. אבל איכשהו מעולם לא יצא לי לשמוע בעלי רשת אופנה אומר: "יש בגדים שלא נראים טוב במידות קטנות מדי". לכן נדמה לי שזו לא מסקנה מרחיקת לכת לקבוע שבתפיסה של יצרני אופנה אין כזה דבר רזה מדי מכדי להיראות טוב בבגדים שלהם, רק שמנה מדי.

יכולתי למצוא את העדויות לחוסר התוחלת בהלך המחשבה הזה של היצרנים בסיור האאוטלטים שעשיתי לאחרונה: על הקולבים של שאריות העונות הקודמות היו בעיקר בגדים קטנטנים במידות XXS עד S. בעבר, טרום ההיריון, זו הייתה בשורה משמחת עבורי, כי שכנתי לבטח במידה 36 ויכולתי למצוא בסופי עונות ובאאוטלטים מבחר מרשים. עכשיו אני 40. זו המידה (וגם 42) שנחטפות הכי מהר ברשתות, כי אלו המידות הממוצעות של נשים ישראליות בטווח הגילים 20־50 שאליהן פונים רוב היצרנים. לאן הולכים הסטוקים הנותרים הפונים למידות כל כך קטנות? אין לי ספק שזו לא העונה הראשונה שבה הרשתות נשארות עם המודלים האלה במלאי. אז יכול להיות שהם קיימים רק לצורכי אמירה אופנתית?

אגב, מאז ששמנתי עור הפנים שלי נפלא.