החזרתו של רן גואילי ז"ל היא לא הישג ולא סיבה לחגיגה

התרגשתי לראות אתמול את חברי הקואליציה חוגגים במימונות ברחבי הארץ. אה סליחה, אמרתי מימונות? התכוונתי לחג אחר שהם חוגגים, חג "הבוס שלי החזיר את החטופים וירד ממני כל המצפון. יאללה מתי הטיסה הבאה שלי?". ושוב, בזמן שהאנשים ש"אחראים" עלינו הזדרזו להעלות סטטוסים עם המשפט "ושבו בנים לגבולם", היה די ברור שכמו שאין להם אחריות – גם גבולות אין להם.

>> אחרי שחילץ את רן גואילי ז"ל, עידן עמדי נפרד: "נוח בשלום אחי אהובי"

אם יש צורך לציין ולהזכיר, כאילו שלא רואים את הסטיקרים על כל תחנת אוטובוס, מכונית או רכבת – הממשלה שלנו פצחה במהפיכה משטרית כדי לצבור כוח לא פרופורציונלי, מה שהוביל למחאות כנגד המהלך (צעד הגיוני אם לא רוצים לחיות במדינה בלי זכויות אדם); מה שהוביל לפילוג העם של "קפלניסטים" מול כל השאר (אחלה חברת מיתוג יש לביבי ואוריך); במקביל בן גביר והמתנחלים הדליקו את יהודה ושומרון, מה שהוביל לחולשה בביטחון ברצועה (ובכלל); מה שהוביל ל-7 באוקטובר ולאלפי נרצחים, משפחות הרוסות, פרנסות אבודות, חיילים ומילואימניקים שמתאבדים מדי יום, גירעון שגם הנכדים שלנו ישלמו עליו (אגב, אם החרדים היו מתגייסים במקום המילואימניקים המדינה הייתה חוסכת יותר ממיליארד שקל בחודש), הגירה המונית מהארץ (אפילו שבחו"ל כבר לא סובלים אותנו), וכמובן אוכלוסיה שלמה שנמצאת בפוסט טראומה עם איום נוסף מצד איראן על הראש שלנו. ורוב הסיכויים שביבי לא יתנגד יותר מדי לעוד סבב טילים (כי מלחמה = תקשורת שלא שואלת מתי נצא כבר לבחירות).

אתמול הסתיימה ספירה של 844 ימים מפרכים, כואבים, מגואלים בדם ובמתים רבים (עבור מי שסופר באמת, ואלה לא חברי הכנסת), וכמות החיוכים והמסיבות מאז פשוט מטורללת לגמרי. בואו ניתן רגע לסיטואציה לחלחל: בסוף חזר אלינו בחור, גיבור ישראל, בארון – וכולם חוגגים ומצפים ל"תודה" לממשלה, שרק בגלל חוסר התפקוד שלה היו כל כך הרבה מתים מלכתחילה. חברות, להחזיר חלל זה לא הישג – זו חובה מוסרית.

במקרה הטוב, חזרתו של רן גואילי מחזירה את האתוס הישראלי אחרי שכמעט הוחרב על ידי הממשלה הנוכחית – לא. משאירים. אף. אחד. מאחור.

בסוף חזר אלינו בחור, גיבור ישראל, בארון – וכולם חוגגים ומצפים ל"תודה" לממשלה, שרק בגלל חוסר התפקוד שלה היו כל כך הרבה מתים מלכתחילה. חברות, להחזיר חלל זה לא הישג – זו חובה מוסרית

 

ואגב, אני יכולה להבין את ההקלה העצומה – התחושה הזאת שאפשר סוף סוף "לשים מאחורינו" את הצבע הצהוב שליווה אותנו במשך כל כך הרבה זמן; את הסמלים, הצמידים, הסרטים, הרכבים. אבל לשים מאחורינו את המלחמה – זה הדבר האחרון שצריך לעשות עכשיו.

אז תעשו סטופ לחגיגות, כבו את הזיקוקים – ובמיוחד כי יש פה פוסט טראומטים/ות. אל תתנו לסטטוסים של "הנה ביבי אמר שיחזיר את כולם ועשה את זה" לגרום לכן להנהן בחיוב. הו, באמת תודה לך אדוני על זה, אחרי יותר משנתיים – ויותר מ-40 חטופים שנרצחו או נהרגו בשבי.

למי כן צריך לומר תודה? לאזרחים ולאזרחיות, שהיו שם לאורך כל התקופה הזו, כשלא הייתה מדינה. המלחמה אולי הסתיימה רשמית, אבל המאבק רחוק מלהסתיים. אז שנסו את כל הכוחות והציפרלקס שעוד נשארו לכן, תרימו ראש ותסתכלו קדימה. המשימה האמיתית עוד לפנינו: להביא להקמת ממשלה שיש לנו אמון בה. ממשלה שתרים ועדת חקירה ממלכתית (כדי שלא יהיה לנו גם 7.10.28), שיכולה ורוצה לשנות את המקום הזה. ממשלה שלא מביאה עלינו, הנשים, חוקי שריעה ודוחפת אותנו למאחורה של האוטובוס והזכויות (נשמח גם לאחת שתוזיל את עלות הנסיעה באוטובוס במקום לייקר אותה). ממשלה שתאפשר לנו סוף סוף להתחיל להתרכז בחיים עצמם – ולנשום לרווחה, כמו שמגיע לנו. ממשלה שתהפוך את המדינה הזאת למקום שנרצה שהילדות והילדים שלנו יחיו בו. בדגש על יחיו.