אישה לאישה זאבה: הדבר העצוב בפרשת הזמר המפורסם

"די, כל פעם שגבר לא מתייחס לבחורה ברצינות – היא ישר מנסה להרוס לו את החיים, וגם להוציא ממנו כסף", אמר מוטי. "לגמרי נמאס משקרניות הורסות לגברים את החיים על כלום", ענה לו אורן.

>> על הניסים אשר חוללו הגיבורות: חנוכה הזה מקבל משמעות חתרנית

אלו תגובות אמיתיות לחלוטין לאחד הפוסטים, שהודיעו לנו, כרגיל, שיש זמר מפורסם שחשוד בעבירות מין. טוב, תפסתן אותי – השמות הומצאו, אבל הדמויות אמיתיות לגמרי. אלו לא מוטי ואורן, אלא שיראל ושרה – נשים, כן נשים, שפאקינג האשימו נשים אחרות בהמצאות כדי להרוס לגברים את החיים.

כאילו שמי שמתלוננת, יושבת בחקירות של המשטרה העתיקה שלנו שעות, מתמודדת עם האשמות מעורכי דין בבית המשפט ומקבלת קללות ולחצים מהמשפחה של הזמר, חברים ומעריצים (בהנחה ויש מעריצים ולא הפליצו לנו איזה מושיקו מור פה שמפורסם רק במאפיה מול הבית שלו) – פשוט חיה חיי תענוגות. מה אני אגיד לכן, החיים של טאיסיה זמולוצקי האמיצה והנפלאה ממש היו צמר גפן בשנים האחרונות כשהיא שיתפה מה עברה בתור ילדה בפרשת אייל גולן (ופה הרגע לברך על כך שיש עוד ארגוני נשים ונשים שעמדו לצידה וחיזקו אותה). 

"מה אני אגיד לכן, החיים של טאיסיה זמולוצקי האמיצה והנפלאה ממש היו צמר גפן בשנים האחרונות כשהיא שיתפה מה עברה בתור ילדה בפרשת אייל גולן"

 

להתלונן, זה אחד הדברים הקשים שאפשר לעשות במדינה הזאת, כי בישראל של 2025 אין ערך לצדק או לאמת, יש ערך ב"לבחור צד". הכל שחור או לבן. אתה או הצל או נעמה לזימי. או בצד של טאיסיה או לובש לבן בדרכך להופעה ומקלל את כל הפמינאציות. או בעד הדמוקרטיה וחולצות FCK BNG או שורף איזה כפר בסבבה שלך. או מושיקו מור או… חחח סליחה אין לי באמת דעה עליו כי. הוא. לא. זמר. מפורסם! 

איכשהו המציאות הצליחה לחבר בין להיות "ימני" לבין הגנה על… אונס? כאילו WTF. "בדיוק ככה מגינים על השמאל הסמריח הבוגד בעם שלו ומרחמים על האויב טפי על כל השמאל", מסר אברהם (הטעות במקור). "למדנו מהניסיון שמה שמריח פייק ויש אדווה דדון זה עלילה על זמר מזרחי", הוסיף עמוס. "מה שבטוח זה לא ממוצא מזרחי/ימין כי אז הם כבר היו חושפים אותו", הצטרפה רבקה למסיבה. 

הצודקות והאמיצות

וכל אלה עוד לפני שחשפו בפנינו את שם הזמר, אבל כל האנשים האלה יוצאים מנקודת הנחה שהזמר בצד שלהם. פעם חשבתי שצריך אומץ כדי להתלונן על פשע. היום אני מבינה שצריך אומץ כדי להיות השוטר שמחליט אשכרה לא לסגור את התלונה (אל מול הבוסים החדשים במשטרה), צריך אומץ להיות התובעת (ליאת בן ארי), להיות העדה (הדס קליין) ובטח שצריך אומץ להיות העיתונאית שחושפת (אדווה דדון) – כי הרי גם כשהמתלוננת עברה פוליגרף, עדיין יטענו שהכל קנוניה שלך –  ואם לא תבואי להם בטוב – פשוט יבוא לך עותק של מרדכי דוד, יחסום לך את האוטו ויאיים עלייך מקרוב. בואו נוסיף לרשימה את גלי בהרב מיארה ונחמיא לשנייה – איזו גאווה שכל האמיצות הללו הן נשים, הא? 

"כל המטקבקות שמאשימות את הקורבן כאילו אין מחר, חושבות שבאמת לא יגיע מחר? מאמינות שהן ייחלצו מהטרדות מיניות לעד? הן כל כך בטוחות שהבת שלהן לא תיאנס עוד 10 שנים?"

 

ואני רק תוהה. כל המטקבקות שמאשימות את הקורבן כאילו אין מחר – חושבות שבאמת לא יגיע מחר? מאמינות שהן ייחלצו מהטרדות מיניות לעד? הן כל כך בטוחות שהבת שלהן לא תיאנס עוד 10 שנים, שאין להן שום רצון שאשכרה יהיה פה שלטון חוק שיבדוק את הדברים האלה? מעולם לא קראו על מנגנון ההדחקה, ולמה נפגעי/ות עבירות מין מסוגלות להתלונן רק אחרי כל כך הרבה שנים? איפה אתן חיות, במערה? יש כבר רובוטים שיודעים לקפל כביסה למען השם! (ואני כל כך מקווה שזה משהו שיהיה אפורדבילי, אלוהים אדירים איך הבית שלי נראה).

"העולם מורכב. ולא רק שהוא לא שחור ולבן – יש נשים שמתהלכות בו ורואות רק אפור, וזה מתפקידנו לעזור להן להפוך אותו לקצת יותר לבן"

 

שיראל נשמה, שניה לפני שאת לוחצת על "שלחי", תסתכלי רגע במראה. תזכרי בילדות שלך. בגבר שהתחכך בך באוטובוס. בחברה שלך שהייתה תמיד נועלת את הדלת כשאבא שלה היה נמצא ולא הבנת למה. באמא שלך שסיפרה שבצבא המפקד שלה רק חיפש איך לשלוח לה ידיים. העולם מורכב. ולא רק שהוא לא שחור ולבן – יש נשים שמתהלכות בו ורואות רק אפור, וזה מתפקידנו לעזור להן להפוך אותו לקצת יותר לבן.