הזמנים משתנים, דילן לא

על הכרטיס להופעה של בוב דילן באצטדיון רמת גן צוין בפירוש שההופעה תתחיל ב-20:30. בשעה היעודה, הקהל שכבר התאסף התנחם עדיין באסף אבידן ובריקי לי ג'ונס שעלתה אחריו.

הקול של ג'ונס, שדילגה בקלילות בין הגיטרה האקוסטית לבין הפסנתר, אמנם נשמע צלול וחם כמעט כמו בשנות השבעים, אבל כמופע חימום באתר בעייתי ממילא כמו אצטדיון רמת גן, היא קצת הלכה לאיבוד. היא מנסה לחמם את קצת יותר מ-20 אלף האנשים שטרחו ובאו, אבל אלו היו עסוקים בעיקר בניסיונות לנחש מה דילן מתכנן להם להערב. האדוקים שבהם משדרים לך שלא משנה מה יזרקו להם מכיוון הבמה, הם ייקחו אותו בשתי ידיים וכנראה שגם יתקשרו כדי לבקש עוד.

בשתי הרבבות שכאן אפשר לאתר בנקל גם כמה מאנשי הרוק המקומי, כמו סטודנטים שהגיעו להרצאת אורח של פרופסור נערץ: יהלי סובול, חמי רודנר, נועם רותם, אהוד בנאי ויובל בנאי. האחרון בטח בא להודות לדילן על ההשראה ל"גברת שרה השכנה".

התשובה נישאה ברוח

ב-21:20 האורות כבו, ודילן, חמוש בכובע רחב שוליים בהיר ובחליפת בוקרים שחורה פלוס מגפיים, עולה לבמה מגובה בחמישה נגנים, שאמנם לא הוצגו בשמם לקהל בשום שלב בהופעה, אבל התגלו מיד עם אקורד הפתיחה כבני לוויה מצוינים.

שנייה ורבע לפני כן, עדיין חושך מוחלט באצטדיון וברמקולים נשמע קולו של הכרוז המציין בטון סמכותי המתובל בהומור את קיצור תולדות חייו של דילן. כמה דקות אחר כך, כשדילן והנגנים כבר עמוק בתוך הסט שלהם, הקהל זכה לתשובה יותר ממספקת לשאלה כיצד איש בן 70 שעדיין מקפיד להופיע מאה ערבים בשנה, מוצא את הטעם להמשיך הלאה.

התשובה אגב, נישאה ברוח (ודווקא בביצוע אולטרה-חשמלי לקראת סוף ההופעה) לאורך 90 הדקות נטו שדילן היה על הבמה. דילן פשוט עושה מה שבראש שלו – מחבר בין הקו הבלוזי-ג'אזי של העשור האחרון להמנוני רוק בני 35 ו-45 שנים אותם הוא ספק מדלקם, ספק שר וספק נובח. אלו ואלו זוכים לאותם עיבודים שמזכירים את מצעדי הפזמונים בשנים שאחרי השפל הכלכלי הגדול. לחלוטין לא נאמנים למקור, אבל גם לא כאלו שצריך ג'י.פי.אס כדי לזהות את המרחק בינם לבין גרסת התקליט.

צלילים חמים וקול חצץ

כשאתה מתרחק מעט מהשורות הראשונות וחוזר לכסא הכתר פלסטיק שלך, החבורה הקטנה שעל הבמה דומה לעיתים לקבוצת בובות הניצבת על תיבת נגינה בסצנה מסרט ישן. כשאתה נותן לצלילים החמים של הלהקה ולקול החצץ הגרוס של דילן למלא אותך, אתה מחייך. ובמקרה של דילן, לצאת עם חיוך רחב מהופעה שלו זה הישג. שלו ושלך. וההופעה אמש הייתה הישג.

לא היה כמעט מבקר ועיתונאי מוסיקה, כולל כותב שורות אלו, שלא ציין במסגרת עשרות האייטמים שסיקרו את הביקור הנוכחי של דילן בתקשורת הישראלית בחודשיים האחרונים, את חששותיו טרום המופע.

דילן ידוע כמתעלל סדרתי בקהל הנאמן שלו ואלו לא חסכו את נבואות הזעם השחורות ביותר. אמרו שהוא יופיע עם הגב לקהל (והוא חילק את הזמן בין צד שמאל שלו לבין הפרונט, כשהוא מדלג בין האורגן, לבין הגיטרה החשמלית והמפוחית). כתבו שהוא לא אומר מילה בין השירים (והוא אכן לא שחרר ולו הגה אחד). הזהירו שהוא מתמקד באלבומים המאוחרים שלו ומזניח את הקלאסיקות (פה הוא דווקא איזן יפה בין השניים וסיפק רבים מאבני הדרך שלו כמו "Ballad of a Thin Man", "Like a Rollin' stone ", ","A Hard Rain is Gonna fall" ו-""All Along the WatchTower).

אבל בעיקר הזכירו שוב ושוב את הפער בין הדימוי האייקוני של דילן כאמן הרוק החשוב בדורו לבין העובדה שהוא רחוק מלהיות אדם נחמד או כזה שמנסה לרצות את הקהל שלו. הם צודקים. בגדול. אבל הם כנראה גם לא באמת מבינים איך הראש של דילן עובד.

לעומתם, אלו שהפנימו שדילן מתנהל אחרת – והוא אגב מתנהל באותה דרך מיזנטרופית ואנטיפתית בערך מהיום בו הקליט את שירו הראשון לפני 49 שנה – חזרו הביתה עם חיוך גדול.

קודם כל אתגר אינטלקטואלי

להשוות את ההופעה של דילן אמש לסטים שהגישו כאן רוג'ר ווטרס, פול מקרטני, לאונרד כהן או אלטון ג'ון זו תהיה טעות. הם מסוג האמנים שלמדו בעל פה את ספר חוקי ההופעה מול קהל. דילן מעולם לא טרח אפילו לעיין בכריכתו. הם – וגם כהן הנתפס כמשורר – מכוונים בראש ובראשונה ללב. דילן מכוון לראש, וכשאתה לוקח בחשבון שהופעה של דילן היא קודם כל אתגר אינטלקטואלי וגרסה בימתית של "הכה את התקליטייה" ורק לאחר מכן ניסיון שווא לספק מהדורה חיה למיטב הלהיטים, אתה יכול ליהנות בלב שלם.

רבים מאלו שחזרו אמש למכוניותיהם עם חיוך ענק ותחושת סיפוק נמנים עם הקבוצה ברת המזל הזו. האחרים, שגם חלקם לא מבוטל, מנו בקול רם את רשימת הלהיטים (הארוכה לכשעצמה) שדילן בחר להתעלם מהם.

העניין עם דילן הוא שלמניין שעות הטיסה שצברת איתו לאורך החיים יש השפעה ישירה על ההנאה שתפיק מהמופעים שלו. בהופעה הקודמת שלו בישראל, בפסטיבל הבלוז הראשון והאחרון שנערך בנמל חיפה, חיפשתי את דילן הקלאסי ולא מצאתי אותו. 18 שנים אחרי, על הדשא ברמת גן, קיבלתי דילן מזוקק ומדויק הרבה יותר, גם אם מסוגר וחידתי באותה המידה.

לאורך הקריירה שלו דילן הקליט משהו כמו 400 שירים. 30 אחוז מהם ניתן להגדיר בקלות ככאלו שכל השמטה של אחד מהם על הבמה תחשב כהחמצה. אבל ב-90 דקות נטו של הופעה אי אפשר לקבל הכל, בטח מטיפוס מורכב כדילן. אתמול ברמת גן, דילן נתן את רוב מה שיש לו, אבל שוב – בדרך ובתנאים שלו. אותי הוא שלח הביתה עם חיוך גדול.