הזמן הוורוד

בעולם הרוק יש כמה להקות עבר ענקיות שעדיין פועלות בדרך הישנה, ומוציאות תקליטים בפורמט ממשי. נראה שהגרפים המציגים מדי שנה את המשך המדרון התלול שבו נמצאות מכירות התקליטים בעשר השנים האחרונות, עדיין חולפים מעל הראשים של אלה שמחזיקים בזכויות על הקטלוג העצום שלהם. קטלוג שעדיין שווה לא מעט כסף, גם בעידן החינמי שבו אנו נמצאים היום.

קומץ להקות העבר שממשיכות להתנהל כבעבר הן למעשה מותגי ענק כלכליים לכל דבר. וגם אם השיר החדש האחרון שהם הקליטו שוחרר אי שם ב-1994, הן עדיין נתפסות כאטרקטיביות מספיק בפני אלו שמגיעים לחנויות התקליטים ומגהצים את הכרטיס על דיסקים.

במועדון מותגי העל הזה אפשר למנות את הביטלס, הרולינג סטונס, לד זפלין, ופינק פלויד, לצד AC/DC ויו2 שעדיין פעילות, להקות שמכרו עד היום 150-200 מיליון עותקים מאלבומיהן. עכשיו הגיע תורם של אנשי חברת התקליטים הבריטית EMI, שלקראת סוף החודש תשיק מחדש את 14 אלבומי האולפן של פינק פלויד שיצאו במקור בין השנים 1967-1994 (בארץ הם יופצו על-ידי חברת הליקון).

פסטיבל פינק פלויד

הפסטיבל התקשורתי-מיתוגי שיתלווה להוצאת המהדורות החדשות של אלבומיה הקלאסיים של הלהקה, פונה בעיקר ללב ולכיס של אלה שרוצים להרגיש מחדש כמו בשנייה ההיא שבה הם נחשפו לסולו הגיטרה של דיוויד גילמור או לרגע ההוא שבו הם התרגשו עד דמעות מהעובדה ש"Dark Side of the Moon The" מסונכרן עם הסצנות ב"הקוסם מארץ עוץ".

את ההצלחה – התקשורתית והכלכלית – של המהלך הדומה שבוצע לפני כשנתיים עם ההוצאה המחודשת של 13 אלבומי האולפן של הביטלס, מקווים כעת בחברת התקליטים לשחזר עם קונגלומרט המוסיקה שהנהיגו על פני שלושה עשורים כמעט סיד בארט, רוג'ר ווטרס ודיוויד גילמור.

האמת, יש להם לא מעט סיבות להאמין שיש היתכנות כלכלית למהלך. לגבי הסוגיה התרבותית, קצת קשה לי לראות את המעריצים של פליטי "כוכב נולד" ואת שורת העוקבים אחרי ג'סטין ביבר בטוויטר מתחברים ליצירות רוק מתקדם אפיות בנות 25 דקות, שהוקלטו בזמן שההורים של חלקם בקושי הלכו לגן.

כאמור, אפשר לפטור את כל ההוצאות המחודשות האלה – ומי שמתמצא בשוק יודע שכמעט בכל שבוע זוכים כמה אלבומים קלאסיים, יותר ופחות, למהדורה מחודשת ומשופרת סאונד – ולהסביר שזהו חבל הצלה קצר מדי של תעשייה שמחשבת את קיצה לאחור. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שלמותגי העל האלו אין תחליף ראוי כיום. לא מבחינת המסה התקשורתית שהם מסוגלים לייצר, לא בעומק האמנותי שמשתקף מיצירתם ולא במיתוס שהיצירות המיתיות שלהם מחזיקות ומפמפמות עד היום.

אופנה מוסיקלית

פינק פלויד הייתה הרבה יותר מלהקת רוק בריטית, שחבריה הבינו לאן זורמת האופנה המוסיקלית בקו התפר שבין שנות השישים והשבעים. הרביעייה, שהחלה כהרכב מחופף שעסק במוסיקה פסיכדלית ולא נגישה, עם שירים שחרגו מקו השלוש דקות לפיו התיישרו מרבית הסיגנלים ששוחררו לרדיו (בעיקר באלבום ורבע שבהם בארט אחז בהגה), יצרה כעבור כמה שנים שורת אלבומי קונספט שכבשו את מצעדי המכירות ותורגמו לסיבובי הופעות מגלומניים ששרטטו למעשה את גבולות הגזרה שבה פועלות כיום יו2 וקולדפליי.

פינק פלויד מכרה עד היום כ-200 מיליון עותקים מאלבומיה, ובהם 45 מיליון מ-"Dark Side of the Moon The" (האלבום גם שהה 741 שבועות ברשימת "200 האלבומים הנמכרים" על-פי דירוג המגזין האמריקאי "בילבורד", מהם 591 שבועות רצופים בשנים 1976-1988) ו-30 מיליון מ"The Wall". ככה שלא משנה כמה עותקים ימכרו מההוצאות המחודשות, מדובר – במקרה הטוב – בסך הכל בעוד כמה טיפות בים.

העניין המחודש בפסטיבל פינק פלויד מעיד על שני דברים: הראשון הוא על התרומה החשובה של פינק פלויד לעולם המוסיקה הפופולארית, לצד העובדה שהיא עדיין נתפסת כגורם אטרקטיבי לציבור עצום, ולראייה 50 אלף האנשים שעמדו בפקקים בדרך להופעה של ווטרס בשדות החומוס של לטרון לפני כמה שנים; והשנייה היא שאין כיום אמנים או להקות שמייצרים את המיתוס סביב היצירה שלהם. וזה, עם כל הכבוד לשערוריות אינטרנט מהירות או להפצת קליפים ויראלית, האקס פקטור שמבדיל בין כוכב לרגע לבין מישהו ששווה להקשיב לו, גם שניים וחצי עשורים אחרי שהוא ניפק את הצליל המשמעותי האחרון שלו.

בניגוד לביטלס, שעד ההוצאה המחודשת לפני כשנתיים גרסאות הדיסק של אלבומיהם סבלו מצליל נמוך במיוחד, האלבומים של פינק פלויד כבר זכו להוצאה מחודשת, חלקם אף ליותר מאחת. כך שהמבחן האמיתי של המהדורות שיגיעו בעוד כמה ימים למדפים – ושל אלה שיצטרפו אליהן בחודשים הקרובים – הוא בבונוסים שיצורפו, בחוברת המושקעת שתלווה אותם ובשיפור סאונד משמעותי.

בחברת התקליטים בחרו למתג את ההוצאה המחודשת תחת הכותרת "Discovery Edition". אם כל התנאים האלה אכן יתקיימו והצלילים המוכרים יתגלו כעת מחדש (כפי שקרה אגב באלבומים של הביטלס), תהיה סיבה לרוץ ולרכוש אותם, והבאזז הביטלסי מלפני שנתיים יחזור על עצמו. את המכורים שישכיבו גם 700 שקלים על מהדורת האספנים המנופחת של "The Dark Side of the Moon", כנראה שלא צריך לשכנע יותר מדי. הם כבר הכינו את כרטיס האשראי.