הורות כהפרעת קשב

תמר גילתה שיש לה הפרעת קשב. אולי גם לכם יש?

30 במרץ 2008

88 שיתופים | 132 צפיות

בספר הקלאסי "שלושה בסירה אחת" (מה זאת אומרת לא קראתם? רוצו עכשיו!) מתאר המספר מה קורה לו כשהוא פותח יום אחד אנציקלופדיה רפואית. הוא מגלה שהוא חולה בכל, אבל הכל. אין ספק, הוא חולה אנוש, רק לא ברור לו למה אין לו עווית הרחם.

על משקל אותה היפוכונדריה טבעתי כבר מזמן את מושג ההיפוכונדריה הפסיכולוגית. הדבר ידוע היטב לכל מי שלמד פסיכולוגיה שנה ג' וזכה לפתוח את ספר הפסיכו-פתולוגיה. מהר מאוד מתברר לקורא שאבא שלו סוציופתי, אמא שלו נרקיסיסטית, אחותו סובלת מסינדרום טורט והוא עצמו לוקה במגוון עצום של הפרעות אישיות גבוליות.

למה אני מספרת לכם את כל זה? אה, זה פשוט. בעודי יושבת עם יורש העצר מול תוכנית הבוקר בטלוויזיה, כשהוא מעכל בשלווה את הבקבוק השני שגמע מאז שהתעורר, הבליחה פסיכולוגית חדשה אל המסך ולנגד עיני דיברה על הקשר בין הפרעות קשב אצל מבוגרים לבין בעיות במערכות יחסים. ישר התעוררתי. אמנם הפרעת קשב אין לי, לפחות לפי מיטב ידיעתי, אבל בעיות במערכות יחסים יש לכולנו, לא? ואם לא אצלי, אז אצל אחותי, מה זה משנה? העיקר שנוכל לשחק בטיפול.

ובכן, אם זכרוני אינו מטעני, הפסיכולוגית דיברה על כמה תופעות רווחות במערכות יחסים של אנשים מאותגרי קשב. בואו נראה: היא דיברה על אי-הקשבה בזמן דיאלוג, היא דיברה על תחושת נחיתות מול בן הזוג, היא דיברה על אימפולסיביות וכעסים מודחקים, והיא סיימה בחוסר רצון באינטימיות. גיחוך נכלולי מתפשט על פני ממש ברגעים אלה. הרשו לי לבחון את דברי הגברת במשקפיים של אם לשלושה ילדים עד גיל שבע, הקטן שבהם הוא תינוק שמקיא הרבה ועדיין לא הולך לגן. ובכן, הבה נחכך כפיים בציפייה ונבחן את הדברים מקרוב.

בחנו את עצמכם: האם אתם לוקים באי-הקשבה בזמן דיאלוג?
כבר בהתחלה אני נופלת, ללא ספק. אני לא מסוגלת להקשיב בזמן דיאלוג. בן זוגי מנסה מדי פעם לשוחח איתי על עניינים שברומו של עולם, כמו חשבון הבנק שלנו, מהלכי הקריירה שלו או תוכניות לשבת.

אני יושבת מולו ונראית כמאזינה, אבל זה מה שעובר לי בראש בזמן שהוא מדבר על חשבון הבנק: אוי, צריך לקנות בגדים לילדים לחורף. למה אין לי שלוש בנות ברצף? איך אני מעבירה בגדים מילדה חובבת בראץ לילד חובב אלפא רומאו? אולי יואב ירצה ללבוש סגול. הילד רוצה להיות ילדה, כבר כמה זמן שהוא טוען שהוא יואבה. לפחות להלל אין בעיות מגדר. איזה בעיות מגדר, הילד הורס את כל הבית, רק עדיין לא משחק כדורגל. אולי אני ארשום את יואב לחוג כדורגל? אין לי כוח לעוד חוג, גם ככה ארבעה ימים בשבוע אני רצה לחוגים מטופשים שנגמרים דקה אחרי שהם מתחילים. מחר אנחנו הולכים לחוג שחייה. זה מצחיק איך המדריך כל הזמן צועק "אני גננת", ובלי סימן שאלה. אולי במקום לבהות בנעמה שוחה אני אצליח לעבוד קצת במקביל. היא נראית כמו זבוב קטן עם משקפי השחייה המצחיקים שלה. אני חייבת לקנות לה כובע ים חדש, הנוכחי עוצר לה את הדם ממש. אני בכלל חייבת לקנות להם בגדים. כמה זה כבר יכול לעלות לי? מה עם החשבון, אמרת? אה, אתה לא מדבר עליו עכשיו? אז מה אמרת? שאתה רוצה שנצא בשבת? בטח, למה לא, נוכל לשבת ולדבר בשקט…

בחנו את עצמכם: האם אתם לוקים בתחושת נחיתות מול בן/ בת הזוג?
בואו נבחן את הדברים היטב, ללא כל משוא פנים. לפנינו שני בני זוג באמצע שנות השלושים לחייהם. הזכר לבוש היטב, בחולצה שגוהצה בבוקר. הוא עובד בעבודה בה מעורבים אנשים בוגרים ומשכילים. מדי יום הוא מייגע מוחו בקושיות הקשורות לעולם המחשבים ולשאלה מה הוא יאכל בצהרים, במסעדה. מדי ערב חוזר הזכר לביתו כשהוא ישוב במכונית חדישה מטעם העבודה. בדרך הביתה מנהל הזכר שיחות טלפון העוסקות בענייני עבודה, כספים ועוד.

כשהזכר מסיים להשכיב את ילדיו, הוא מתיישב מולה. יש לו כוח לדבר, יש לו כוח לעוד כל מיני דברים שהיא לא מבינה איך הוא בכלל יכול לחשוב עליהם<BR> צילום stock.xchng " src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/498/37498/1.jpg?1206871596" /> </p>
<div> כשהזכר מסיים להשכיב את ילדיו, הוא מתיישב מולה. יש לו כוח לדבר, יש לו כוח לעוד כל מיני דברים שהיא לא מבינה איך הוא בכלל יכול לחשוב עליהם<br /> צילום stock.xchng</div>
</p></div>
<p> עם הגיע הזכר לביתו הוא עובר מטמורפוזה לשעה קלה: הוא פושט את בגדיו ומניחם בשים לב על הקולב, לובש "בגדי בית" ופונה להטות שכם במטלות שנשארו, כגון רחצת ילדים, השכבה, כביסה וכלים. עם סיום המטלות, פונה הזכר לרבוץ במקום מרבצו הטבעי, הלא הוא הספה שמול הטלוויזיה. ברגעים אלה, הזכר מחפש את אשתו כדי לקבל מעט תשומת לב.</p>
<p> וכעת, נעבור לנקבה. הנקבה היא מסוג משולב, כלומר, מגדלת שלושה ילדים ובמקביל מנסה לגדל קריירה קטנה בכתיבה. מקום העבודה – בית. הנקבה קמה בבוקר ולובשת בגדים שלא נורא אם התינוק יקיא עליהם. על האיפור היא מוותרת לטובת איתור בגדים נקיים ולבישים לילדיה. את הדרך לגן ולבית הספר מעבירה הנקבה במכונית מקרטעת מעט, כזו ששילמה עליה מכיסה, ולכן אינה כה נוחה וחדישה כמכונית של בן זוגה. מוחה של הנקבה מתעסק יומיום בשאלות הרות גורל כגון איך להצליח לאסוף באותה שעה שני ילדים משני מקומות שונים בעיר, איך לשכנע את האמצעי לאכול משהו שאינו שניצל, ואיך לגרום לבתה להבין שגם אם החברות שלה לא מניחות לה לשחק את תפקיד פלורה במועדון הווינקס שלהן, זה לא נורא, וזו לא סיבה לדיכאון עולמי.</p>
<p> לעתים קרובות השגרה של הנקבה מופרת כאשר התינוק שלה חולה ואז היא צריכה להמשיך ולתפקד תחת שני תנאים קטנים: ללא שעות שינה, ועם יד אחת תפוסה בתינוק. את ארוחת הצהרים מלקטת הנקבה בעמידה מצלחות ילדיה, אך היא אינה מצליחה להפחית ממשקלה כיוון שצריכת הקלוריות שלה בשעות הערב עולה פלאים. בשעות הערב עוברת גם הנקבה מטמורפוזה קלה. בזמן שבן זוגה עובד בבית, היא מתיישבת על הספה לרגע ומגלה שהיא לא מסוגלת לקום. וגם שאת המחשב היא לא הספיקה להדליק כבר שלושה ימים.</p>
<p> כשהזכר מסיים להשכיב את ילדיו, הוא מתיישב מולה. יש לו כוח לדבר, יש לו כוח לעוד כל מיני דברים שהיא לא מבינה איך הוא בכלל יכול לחשוב עליהם. בזמן שהיא מתבוננת בו, עדיין נקי ומדיף ריחות גילוח מהבוקר, היא חשה מעט מפגרת מאחור, שלא לומר מעט נחותה. האם יש לה הפרעת קשב, או שסתם היא לא הספיקה להחליף חולצה מאז הפעם האחרונה שבה הקיאו עליה?</p>
<p> <strong>בחנו את עצמכם: האם אתם לוקים באימפולסיביות ובכעסים מודחקים?</strong><br /> אוקיי, פה אני נופלת קצת. אימפולסיביות היא משהו שקשה לי להרשות לעצמי, אלא אם מדובר בהזמנה אימפולסיבית של ארוחת ילדים במקום בישול צהרים. אבל כעסים מודחקים? אוהו, בזה אני שולטת. אז כן, אני יודעת שבסך הכל אני בחרתי את כל הבחירות שהובילו אותי עד הלום, אבל בכל זאת, קצת שחרור כעסים מודחקים, בבקשה: למה אני צריכה גם לעבוד מהבית וגם לגדל כמעט לבד שלושה זוועטוטים? למה הוא חוזר הביתה כל כך מאוחר? למה השיחות שלו הן בענייני עבודה, והשיחות שלי בענייני נזלת? למה הוא לבוש יותר יפה ממני? למה הבת שלי רוצה לראות את ערוץ הילדים? ולמה הבן שלי לא מסוגל לחכות דקה אחת עם מה שיש לו לומר והוא מדבר במקביל? ולמה הקטנצ'יק הלך יום אחד – אחד! – לגן, וכבר שבוע שהוא בבית עם מחלת הנשיקה? ולמה רק אני צריכה להוציא את הכלב? והאם יכול להיות שהכביסה מתרבה לה מעצמה בכל פעם בה אני מסובבת את הגב?</p>
<p> <strong>בחנו את עצמכם: האם יש לכם חוסר רצון באינטימיות?</strong><br /> מוקדם מאוד בשלב ההורות שלי הגעתי למסקנה שיש גבול לכמות המגע שאני מסוגלת לסבול, ולא משנה בכלל מי שולח את היד. ולמה אני מתכוונת? לכך שאם שלושה ילדים זקוקים לתשומת לבך כל היום, ממש אין לך כוח ללטף את הכלב. לכך שאם התינוק מבלה את הבוקר כשהוא מנמנם בשלווה על כתפך (למעט פרצי צווחות כשאת מנסה לקלף אותו משם), אין לך כל כך הרבה כוח לשמוע מה היה בגן ובבית הספר בצהרים. לכך שאם מטפסים עליך כל היום, את ממש לא זקוקה לגיפופים בשעות הערב. במיוחד כשאת לא זוכרת איך נראית המקלחת מבפנים, ואיך את נראית עם איפור על הפרצוף.</p>
<p> שבע שנים לתוך ההורות, עם שלושה ילדים באמתחת, אינטימיות נראית לי כמו משהו שבעיקר עלול להביא עוד ילדים לאוויר העולם. ומה אומר בן זוגי? אוהו, הוא בכלל לא שם. מקטר ככל שיהיה על עייפות, מתבכיין ככל שיהיה על העבודה הקשה שנפלה בחלקו באותו היום, בן זוגי היקר מסוגל לבוא בערב, כוכבים בעיניו, ולהציע לי הצעות שאינן עולות בקנה אחד עם העובדה שתוך שעה מתחילה הסאגה הלילית שלנו, של קימה לקטן ולאמצעי לסירוגין. כיוון שאני חצי פולניה, ברגעים אלה אני מגחכת גיחוך מרושע מעט ומביעה את דעתי, שלפיה אם יש לו כוח סימן שהוא לא עובד קשה כמוני, ולמה שלא ילך לקפל שלוש מכונות כביסה ושאולי הלילה הוא יקום לקטן. בדרך כלל זה עוזר.</p>
<p> נו, אז האם יש לי הפרעת קשב בזוגיות, או שמדובר פשוט בהורות מעייפת? אין מנוס מהמסקנה הבאה, כנראה: ילדים הם סוג של הפרעת קשב, הורות היא סוג של הפרעת קשב, והייתי ממשיכה לפתח את הטענה הזאת הלאה, אם רק הייתי זוכרת מה אמרתי בתחילת המשפט.</p>
</p>
<p> <strong><em>מתוך: מגזין <a href=

הורים וילדים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה

משפחה

הורות כהפרעת קשב

ערוצי תוכן

מיוחדים

שירות לקוחות

יובל סיגלר תקשורת בע״מ