"היו ימים שהתחרטתי": כל האמת על הורות יחידנית מבחירה

כל הדברים שאף אחד לא מדבר עליהם – פרויקט מיוחד | איור: מיכל רוט

כשאסנת שיין נזכרת בפנטזיות שהיו לה על אימהוּת, היא מבינה כמה תמימות הייתה בהן. בחלומותיה היא דמיינה שהאימהות תהפוך אותה למאושרת, אבל במשך תקופה ארוכה המילה הזו הייתה יקרת המציאות. "בשנה הראשונה הרגשתי כמו שבוית מלחמה שעוברת עינויים. שנה שלמה לא ישנתי, לא ביום ולא בלילה כי לא הצלחתי לסנכרן בין התאומים. כאם יחידנית לא היה מי שיחלוק איתי בנטל, חוץ מאבא שלי שעשה כמיטב יכולתו. הייתי מותשת, עצבנית, הרגשתי לא שפויה. לא הצלחתי לחזור למעגל העבודה כי הילדים כל הזמן היו חולים. פוטרתי מכל מקום עבודה אפשרי. נכנסתי לסחרור של תסכול ואכזבה".

רק כעבור שנה, הבינה שיין (49), כי הסחרור הזה הוא דיכאון שאחרי לידה. "בחיים לא דמיינתי שאהיה בסיטואציות האלו. בימים מסוימים לא רציתי את הילדים, והיו ימים רבים שבהם הצטערתי שעשיתי את הצעד הזה", היא משתפת באומץ. "בנקודות השפל אמרתי לחברים שלי: 'תקשיבו, אין לי את הגן האימהי, אני לא רוצה את הילדים'. רציתי שהם יאמצו אותם".

>> למה לא אמרת לי: אף אחד לא סיפר לרתם איזק שאימהות זה הדבר הכי בודד בעולם
>> למה לא אמרת לי: כל הדברים שלא מדברים עליהם – הפרויקט המלא

כיום, שלוש שנים וחצי לאחר שילדה את יובל ומעיין והפכה לאם יחידנית מבחירה, מבינה שיין למה מתכוונים כשמדברים על האושר הגלום בהורות. אושר לא מתקתק ומדגדג אלא אושר מורכב, חמקמק וכואב. אושר שגובה מחיר כבד. "היום אני אומרת תודה פעמיים: על זה שהיה לי מספיק אומץ להפוך לאם, ועל כך שהייתי מספיק בורה לגבי הקשיים. כנראה שאם הייתי יותר מודעת, אולי הייתי מוותרת על הדבר הכי מדהים וחשוב בחיים שלי", היא מתוודה. "לכן חשוב לי לדבר על הדברים הכואבים שאנשים לא מספרים. חשוב לי שנשים ששוקלות הורות יחידנית ידעו ויהיו מוכנות". 

ברחבי העולם המערבי יותר ויותר נשים מצטרפות מדי שנה מבחירה לקהילת האימהות היחידניות. מגמה זו לא פוסחת גם על החברה הישראלית להוטת הילודה: על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בעשר שנים בלבד, מ־2006, עלה מספרן של האימהות היחידניות מבחירה מ־11.6 אלף, אז היוו 11 אחוז מכלל האימהות החד־הוריות, ל־21.1 אלף ב־2016, בה היוו 19 אחוז מכלל האימהות החד־הוריות. 

אסנת שיין, אימא יחידנית מבחירה: "בשנה הראשונה הרגשתי כמו שבוית מלחמה שעוברת עינויים. לא היה מי שיחלוק איתי בנטל"

"יחידנות זה לא משהו שמתאים לכל אחת. זה מתאים לנשים עצמאיות וחזקות שסומכות על עצמן, שיכולות להכיל את זה נפשית, עם סביבה ומשפחה תומכת ועם עזרה כלכלית משמעותית. אי אפשר לשרוד בלי זה", קובעת גלית לילה (47) מחדרה, אם יחידנית מבחירה לתאומות אמיליה ומיה בנות התשעה חודשים. שיין דווקא מספקת נקודת מבט שונה: "בעולם אידיאלי, אימא יחידנית צריכה משפחה תומכת, משכורת טובה וקהילה חזקה. אבל אם הייתי הולכת לפי הקריטריונים האלה הייתי עדיין רווקה ללא ילדים. זה כמו לחפש בן זוג, יש רשימת מכולת של תכונות ומעלות, ואז באים החיים ונותנים לך מישהו שלא עומד בקריטריונים. בחיים צריך לנצח עם הקלפים שחילקו לך. לי לא הייתה קריירה מפוארת, לא משכורת גבוהה, ולא הייתי מוקפת במשפחה תומכת". 

הייתן מעדיפות להביא ילדים בתוך זוגיות? 

שיין: "ברור שהעדפתי להביא ילדים בתוך זוגיות. הפכתי עולמות שנים כדי למצוא זוגיות. אבל בסופו של דבר ניצבתי בפני בחירה – להביא ילדים בעצמי, או לא להביא ילדים בכלל. אלו הקלפים שחולקו לי, והייתי צריכה לבחור מה לעשות איתם". 

לילה: "אני לא בטוחה שאם הייתי בזוגיות זה היה מצליח, אני אדם מאוד עצמאי. אומנם הייתי רוצה שלתאומות יהיה אבא ולכן בהתחלה בדקתי את האפשרות של הורות משותפת, אבל כשראיתי שזה לא מסתדר הלכתי בלב שלם על הורות יחידנית".

בחירה או אילוץ

"הורות יחידנית היא חוויה שונה לגמרי מהורות במודל דו־הורי. אישה ששוקלת להפוך לאם יחידנית צריכה להבין שהיא נכנסת לפרויקט חייה, לתהליך שואב וטוטאלי, ושעם כל העזרה שתעמוד לרשותה, בשורה התחתונה היא נכנסת אליו לבד", אומר ד"ר דרור אורן, פסיכולוג קליני ודוקטור לפילוסופיה העוסק בפסיכותרפיה ובמחקר עצמאי, מחלוצי החוקרים בארץ בנושא ההורות היחידנית מבחירה. 

במסגרת העבודה על ספרו "הורות יחידנית – לגדל ילד לבד", ראיין ד"ר אורן למעלה מ־40 הורים יחידניים משלל גוני האוכלוסייה. במחקרו גילה שמרבית הנשים מתבשלות עם עצמן לפחות שנתיים טרם קבלת ההחלטה, רבות דוחות את הקץ שוב ושוב, מנסות לתת צ'אנס לזוגיות, עד שלבסוף הן פונות לנתיב היחידני. 

הספר "הורות יחידנית" , מאת ד"ר דרור אורן

"עבור רובן – זו בחירה בתוך אילוץ. רובן היו מעדיפות מודל זוגי, אך הן משהות זאת כדי להתרכז באימהות. יש גם מיעוט שבוחר בדרך הזו מכל מיני שיקולים אחרים – חוסר אמון ביכולת ליצור קשר, קושי להגיע לפשרות בזוגיות, תחושה שזה יהיה יותר קל ופשוט. אך מהראיונות עם הנשים אני יכול לומר שקל זה לא. זו בפירוש הדרך הקשה".

בעוד שבמודל של זוגיות לבני הזוג יש אפשרות לחלק ביניהם "משמרות" כדי לשרוד את העומס בהורות, מרבית האימהות היחידניות מאיישות את כל המשמרות, ללא הפסקה. "היום של אימא יחידנית צריך להיות מאוד מאורגן. או שהיא בעבודה, או שהיא עם הילדים. כל רצון אחר מחייב היערכות, אין שום מרחב תמרון", משקף ד"ר אורן. "לכן, אימהות רבות מוצאות את עצמן מוותרות על כל עיסוק אחר – תחביבים, חיי חברה, חיפוש זוגיות, הכול נדחק הצידה".

יש לכן זמן פנוי? 

שיין: "עד שהילדים הגיעו לגיל שלוש לא זכרתי בכלל מה זה. הייתי 'אימא של' וזהו, שכחתי מה זה להיות אסנת. רק עכשיו, אחרי שלוש שנים, אני מרימה את הראש. בחודשים האחרונים אני מצליחה לצאת מדי פעם לפגוש חברות. ספורט? זה עוד בטו דו ליסט". 

לילה: "בשלושת החודשים הראשונים אחרי הלידה לא יצאתי מהבית, אפילו לא יצאתי מהפיג'מה. אבל בזכות המשפחה שלי לא נאלצתי לוותר על עצמי. המשפחה שלי מאפשרת לי לצאת מדי פעם, ואפילו לטוס".

אסנת שיין, אימא יחידנית מבחירה: "בחיים צריך לנצח עם הקלפים שחילקו לך. לי לא הייתה קריירה מפוארת, לא משכורת גבוהה, ולא הייתי מוקפת במשפחה תומכת"

ההכרח להתמודד לבד הוא חלק מהמהות העמוקה של ההורות היחידנית. "אחרי הלידה אמרתי לעצמי 'בואנ'ה, אני לבד'. גם לפני זה הייתי לבד אבל עכשיו אני לא יכולה יותר לשחק משחקים כי אני לבד עם שניים. זה ממש להסתכל לשדים בעיניים ולצחוק", מתארת שיין. ד"ר אורן מסביר כי "מצד אחד מדובר בבדידות, אך הצד השני של המטבע הוא חופש, סיפוק מדהים וקרבה עצומה. זה ילד רק שלך. את כל עולמו, את משאלתו, את החלון שלו לעולם. הוא תלוי בך, קשור אלייך, את תהיי הדמות הכי חשובה בחייו והיחידה – לטוב ולרע".

הורות בישראל הפכה במידה רבה לנחלת הכלל. כל הורה מתחיל בגן השעשועים יודע שעליו לתת דיווח מלא, מפורט ומצטדק לשאלות על הבחירות שלו כהורה – על האופן שבו הוא מלביש את הילד, מה הוא מאפשר לו להכניס לפה ואיך הוא מגיב לבכי, ולו הקל ביותר. אולם עבור אימהות יחידניות כל צעד ושעל מזמנים דילמה ושאלה לא פתורה. למעשה, זהו אחד הקשיים המרכזיים שעליו מדווחות נשים. 

"אימא יחידנית תצטרך להתמודד במהלך חייה עם המון שאלות שיצופו ויעלו: מדוע בחרה להביא ילדים כפי שהביאה? מהו הסיפור המשפחתי שאותו היא מספרת לילדיה? איפה אבא שלהם? ילד צריך תשובה לשאלה איפה אבא שלו. אם אין לו תשובה מבחוץ הוא ימציא מעצמו. פגשתי גם אימהות שלא סיפרו כלום לילד וכששאלו אותו בגן איפה אבא הוא ענה שאבא מת", אומר ד"ר אורן ומוסיף, "הסתרה מקורה ברצון לגונן, אך תשובה ברורה משדרת לילד שיש לו אימא ששלמה עם ההחלטה שלה ואז יותר קל לו לעמוד מול העולם". 

"מההתחלה שוחחתי עם הילדים על הבחירה שלי, על איך הם הגיעו לעולם ועל המבנה המשפחתי שלנו. אני משוחחת איתם על מה שיש ולא על מה שאין. הם יודעים שיש אימא, יש סבא ויש כלבה. לא שאין אבא. אני לא ממסכנת אותם, זו המציאות שהם נולדו לתוכה, ומבחינתנו היא יפהפייה. אני מאמינה שאם זה מה שיספגו בבית, זה מה שהם יקרינו אחר כך החוצה, לעולם", אומרת שיין. "ביום המשפחה האחרון, מעיין בת השלוש ישבה על השטיח עם כל ילדי הגן שלה והסבירה להם בלי בעיה שיש לה אימא, ואין לה אבא. הילדים שלי יודעים שאימא לא התחתנה ואיש אחד נחמד נתן לה מתנה, ושהם המתנה. בעיניי זה כמו כל דבר בחיים – אם מציגים את זה כפשוט, זה פשוט".

ד"ר דרור אורן: "מפאת גילן ובשל היעדר הורה נוסף, נשים רבות עוסקות בשאלה מה יקרה אם יחלו או ימותו כשהילד עוד צעיר. חלקן לא יזכו ללוות את הילד שלהן כשיקים משפחה, זה מבעית"

לצד שאלות על האב נאלצות אימהות יחידניות להתמודד גם עם שאלות על העתיד. "מפאת גילן ובשל היעדר הורה נוסף, נשים רבות עוסקות בשאלה מה יקרה אם יחלו או ימותו כשהילד עוד צעיר. רוב הנשים שעימן שוחחתי היו ערות לפחד הזה אך בחרו להימנע מלהתמודד איתו – חלקן לא יזכו ללוות את הילד שלהן כשיקים משפחה, זה מבעית. לכן הן נאלצות לעסוק יותר בהווה ולהכחיש את העתיד", מעיד ד"ר אורן. 

"אני, למשל, מהר מאוד ערכתי צוואה", מוסיפה שיין. "מיניתי את החברים הכי טובים שלי לאפוטרופוסים כי ידעתי שאין לי משפחה לסמוך עליה. מעבר לזה אני חיה את החיים בשמחה ובאושר. אם הייתי חיה מתוך פחד לא הייתי אימא".

ד"ר דרור אורן | צילום: אגנס (אגי) סיימון

בחזרה אל הקן

דמיינו את עצמכן אורזות את החיים הבוגרים וחוזרות לגור עם ההורים. נשמע סיוט? לדברי ד"ר אורן, כשליש מהנשים שעימן שוחח שבו לגור עם הוריהן בשלוש השנים הראשונות לאחר הלידה. "אישה חיה 20 שנה כעצמאית ופתאום חוזרת להיות תלויה בהורים. זה לא פשוט, לפעמים זה יוצר מתחים אבל ברוב המוחלט של המקרים הם נרתמים ומסייעים כמיטב יכולתם, משום שהם מזדהים עם הרצון של בתם להיות אימא ויודעים שהיא תצטרך את כל העזרה שתוכל לקבל. בשורה התחתונה, רוב הנשים מספרות שזה מאוד קירב בינן ובין הוריהן". 

הסטטיסטיקה של ד"ר אורן לא פסחה על שיין ולילה. לילה חזרה לגור עם אימה בעיר חדרה, ומספרת שהנכדות חוללו מהפך בחיי הסבתא. "אימא שלי, בת ה־68, השתנתה. היום היא יותר שמחה. היא בעננים. היא קמה כל בוקר, מנשנשת את התאומות ויוצאת לעבודה. עשיתי אותה צעירה בעשר שנים. תמיד היינו קרובות, אבל התקרבנו יותר". 

גם שיין שבה לגור עם אביה בן ה־85 בכפר סבא. "אבא שלי לא רואה בעיניים, הוא מאוהב בהם, מגיע לכל האירועים בגן. הילדים מאוד קשורים אליו. כשאנחנו היינו קטנים הוא היה עסוק יותר בפרנסה, עכשיו יוצא לו לגדל את הנכדים. הוא מתפקד כמו אבא למרות שמאוד ברור לילדים שהוא סבא. בשבילי, הנוכחות שלו נותנת מרחב נשימה. לפעמים יש קונפליקטים אבל זה לא אישיו. אגב, רק בזכותו יש לי ילדים, הוא זה ששילם על תרומת הביצית".

לעומת זאת, ד"ר אורן מזהיר כי אימהות רבות חוו אכזבות ממידת המעורבות של בני המשפחה, ולכן הוא ממליץ לערוך תיאום ציפיות לפני ההיריון. "פגשתי נשים רבות שציפו שאחיהן או אביהן יהפכו לדמויות משמעותיות, הניחו שזה יקרה באופן טבעי, והתאכזבו כשזה לא קרה. זה משהו שצריך להיות מדובר מראש". 

אימהות בתנאי מעבדה

אימהוּת יחידנית מבחירה לרוב נוצרת כתוצאה מטיפולי פוריות. עבור רבות, יעברו חודשים ארוכים ואולי שנים מהטיפול הראשון ועד שיתבשרו שהצליחו להרות. פרק זמן זה עלול להיות בעייתי שכן חלק הארי של המטופלות מתחילות בטיפול הראשון סביב גיל 38־40. 

"רוב הנשים שמגיעות אלי לקליניקה, מנסות להרות כחלק מזוגיות עד טווח הגילאים הזה ולבסוף כשהן פונות להורות יחידנית נותר להן חלון זמן קצר. הגורם החברתי והביולוגי מצטלבים בכיוון ההפוך", מסביר פרופסור אייל שיף, מומחה להריונות בסיכון ולפוריות, לשעבר מנהל אגף נשים ויולדות בשיבא. "מבחינה גופנית, הירידה בפוריות מתחילה בגיל 35 בממוצע והופכת לתלולה מאוד סביב גיל 40. לאישה שמתחילה את הדרך בגיל 25 יש סיכוי של כ־90 אחוז להצליח להיכנס להיריון, במכלול כל הניסיונות ועם כל הטיפולים האפשריים. בגיל 40 הסיכויים כבר יורדים לכ־50־60 אחוז, ובגיל 45 הם כבר מצטמקים לאחוזים בודדים", הוא מבהיר. 

פרופ' אייל שיף | צילום באדיבות המצולם

"בדרך כלל, בשלב הראשון רק מחליפים את קיום היחסים בתרומה מבנק הזרע. אם זה לא הולך תוך פרק זמן קצר של חודשיים־שלושה, עוברים לשלב הבא – טיפולים הורמונליים. לאחר מכן, ממשיכים להפריית מבחנה, הליך שבו שואבים ביציות מן המטופלת, ומנסים להפגיש בין הביצית לזרע מחוץ לגוף", מסביר פרופ' שיף. 

לדבריו, למרות שחלק ניכר מהטיפולים מכוסים על־ידי הקופה, עדיין יש הוצאות גדולות ויש גם מחיר פסיכולוגי: "מדובר בפעולה כירורגית שמבצעים פעם בחודש, ובבדיקות רבות נלוות. זה מתיש, זה מלחיץ, זה קשה, וחלק מהנשים עוברות את זה לגמרי לבד. בנוסף, חלק מהנשים מתמודדות גם עם תופעות לוואי של עלייה במשקל, תנודות במצב הרוח ועוד". 

לילה מסכימה. "חייתי מטיפול לטיפול. מבחינה כלכלית אלו היו שנים קשות מאוד, השקעתי בטיפולים מעל 150 אלף שקל. מבחינה נפשית זאת תקופה ארוכה של אי ודאות והורמונים שמעמיסים לך על הגוף. זה היה לא פשוט", היא משחזרת. 

פרופ' אייל שיף: "זה מתיש, זה מלחיץ, זה קשה, וחלק מהנשים עוברות את זה לגמרי לבד. חלק מהן מתמודדות גם עם תופעות לוואי של עלייה במשקל ותנודות במצב הרוח"

אם כל האמצעים האלו נכשלים, כפי שקורה לאחוז לא מבוטל מן המטופלות, ניתן לשקול תרומה כפולה – תרומת ביצית לצד תרומת הזרע. "לא רק שהטיפול הוא הרבה יותר פשוט, אלא גם סיכויי ההצלחה קופצים ל־80־90 אחוז, בדומה לסיכויי ההצלחה של נשים בגיל 25, שלרוב הן התורמות", אומר פרופ' שיף. 

שיין מעידה כי לא מדובר בהחלטה קלה לעיכול. "בגיל 44, לאחר שנים של ניסיונות כושלים והיריון שנגמר בהפלה, הרופא אמר לי 'תעשי גוגל על תרומת ביצית'. בכיתי שלושה ימים. אני ציפיתי בגיל 40 להיות קרייריסטית, נשואה ואימא לארבעה. אחרי שלושה ימים הבנתי שזו האפשרות היחידה שלי להביא ילדים. תרומת ביצית זה סוג של שלח לחמך, אין קטלוג כמו בבנק הזרע, זו רולטה רוסית. יש שני אנשים בעולם שערבבתי להם את הגנים. אפילו יש לנו קבוצת ווטסאפ משותפת לכל הצאצאים של התורם שלנו", היא מספרת.

המשמעות הפרקטית של זה היא להסתובב בעולם עם ילד שיכול להיות בעל מראה מאוד שונה מאימו. אבל זה לא מה שמונע להן לסכם את הדיון במסר אופטימי, או במילותיה של לילה: "אני רוצה שידעו שזה אפשרי. אני רוצה לומר לנשים לא לוותר על החלום, לא לפחד להתייעץ ולשאול. ולהאמין שזה יבוא, כי אמונה זה הכי חשוב".