הורגת אותי ברכות

אנחנו עוברות ליד חנות המכולת האהובה על בר. "הנה החנות של כרמל", צועקת הצאצאית באושר, "אמא, תקני לי ופלה עם שוקולד!". "לא עכשיו בר", אני מנסה את כוחי בקול ענות חלוש, תוך כדי שליפת טיעון המחץ: "עוד לא אכלת ארוחת צהריים". הקטנה לא ממש מתרשמת וחוזרת על שלה בקול רגוע (עדיין): "אני רוצה ופלה כמו שיש לכרמל". "אבל עכשיו אכלת גלידה, שוקולד וקינחת בדני – מה עוד את רוצה???", אני אומרת בייאוש. "ופלה! עכשיו!". הטון הרגוע הופך חיש קל לבכי קורע לב: "אני רוצה הפתעה", היא צורחת בקולי קולות, אגב שכיבה על הרצפה, כלומר – המדרכה. ממש לא מעניין אותה שרק הרגע החלפתי לה בגדים, שכולם מסתכלים עליה ולחילופין עליי, בטוחים שמינימום הרגתי את הילדה.

"די, בר" אני מנסה שוב. "אולי תקומי? הנה, נקנה לך צעצוע", אני עושה את טעות מספר 501, זאת שמדברים עליה שפע הרולידרים בכל תכנית רדיו או טלוויזיה, ובעצם – תחת כל עץ רענן. כן, הטעות האולטימטיבית של הצעת הפתעה או מתנה לצאצא הסורר, רק כדי להשתיק אותו קצת ולהרגיע את הרוחות. ובאמת, כמה מפתיע, 50 ש"ח למטוס עם פרופלור ואורות נדלקים מדליק את הקטנה ומכווץ עוד קצת את חשבון הבנק שלי, המכווץ ממילא.

אילוף הסוררים

אבל חברים, הטרור, כידוע, מתחיל מבית, וגם שם מנצלת הקטנה כל הזדמנות להוכיח מי פה השולטתתתת: אחת הסצנות האהובות עליה היא זו שבה היא רובצת על הספה מול הטלוויזיה ומשם יורה את פקודותיה: "אמא, מוצץ!" היא פוקדת בלי הנד עפעף. "המוצץ על השולחן", אני עונה לה. "תביאי לי", היא ממשיכה בנונשלנטיות. "אבל הוא לידך", אני מנסה שוב. "תביאי לי!" – היא שוב מצווה בטון מאיים קמעה, בטוחה בצדקתה. אני נכנעת (מה עוד חדש?) ומגישה לה את המוצץ הנכסף. מה לא עושים בשביל קצת שקט.

לא ברור אם חולשה או חוזק הם תלויי גיל או אופי, אבל אין ספק שיש גם אמהוּת אחרת. כמו למשל זו של קרובת משפחה צעירה כבת 30, החובקת שני בנים בגילאי 4 ו-6 ומציגה סוג אחר של אמהות: הסוג הקשוח. במקום שהם ישאגו עליה היא שואגת עליהם. במקום שהיא תפחד מהתגובה שלהם, הם מפחדים משלה – הישג מרשים לכל הדעות, במיוחד שמדובר בשני תעלולנים לא קטנים עתירי מרץ ואנרגיה.

בכל פעם שאני פוגשת אותה ליבי נצבט מקנאה: איך היא מצליחה לאלף אותם בקלות כזו? באחת מההזדמנויות שבהן פגשתי אותה העבירה לי זו שיעור בקשיחות: "יוני", היא צורחת במלוא הגרון, "תאכל במטבח ולא בסלון! הבנת???" יוני, בנה בן ה-6, מתכווץ בכיסאו וממלא אחר פקודותיה כמו חייל ממושמע. מה הפלא – אפילו אני התחלתי לפחד רק מהמבט המצמית שלה. מיותר לציין שלאחר הארוחה, שבמהלכה אסור לצאצא לדבר, הצלחת מוחזרת לכיור באופן אוטומטי. ככה זה כשהאמא היא שוטרת קשוחה שמגיעה הביתה במדי משטרת ישראל, חמושה באקדח וברוח קרב.

"אל תתני לה לעשות מה שהיא רוצה", היא מתרה בי, "אחר כך יהיו לך צרות צרורות". לכי תסבירי לה שאני אמא חלשה, שנמסה מכל מבט קוקר ספניאל של הצאצאית הפרטית שלי, שמצליחה להרוג אותי ברכות.