הולכת ברחובות

הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם

שמי יעל סלומה, גרה בתל אביב. כיום אני צלמת אופנת רחוב וכותבת בלוג ששמו ההולך ברחובות. ההתנסות הראשונה שלי בתקשורת הייתה בשירות הצבאי שלי בעיתון במחנה ככתבת פיקוד הצפון. באותו זמן לא היה לי שום קשר לאופנה, אבל עוד כילדה אסתטיקה דיברה אליי, בין אם בציור, במחול, באדריכלות ובאמנות בכלל. אהבתי אופנה, אבל האספקט הצרכני הפריע לי.

הפריע לי שהמגזינים מכתיבים לנו מה צריך לקנות כדי להיות מעודכנים מבחינה אופנתית, והתקשיתי לקבל זאת, ראשית, כי לא התאים לי שיכתיבו לי מה נכון ומה לא נכון, ושנית, כי הבגדים שרואים במגזינים רחוקים לרוב מהישג ידו של האדם הממוצע. בנוסף, רובנו לא יכולות לממש את אידיאל היופי של המגזינים, כי רוב הדוגמניות הן מעל 1.80 ובמידה 34-36.

גיליתי את אופנת הרחוב

בזמן השירות נתקלתי בשני בלוגים מחו"ל שפתחו לי את השער לעולם האופנה באינטרנט. הרגשתי שזו הבמה המתאימה לי ושסוף סוף אני מוצאת דרך אחרת להתחבר לאופנה, כי עד אז הדרך שבה הגישו לי את הנושא הייתה צרה מאוד, מנוכרת, וצרכנית-קפיטליסטית. פתאום ראיתי אנשים רגילים, כמוני, יוצרים קומבינציות לבוש מעניינות בבגדים שלרוב לא מופיעים בעיתונים. באותו זמן נסעתי ללונדון לשבועיים, וגיליתי שאנשים שם מתלבשים בהמון יצירתיות ותעוזה. רק שם הבנתי את משמעות המושג אופנת רחוב, והגעתי למסקנה שאני רוצה לתעד את הגרסה התל-אביבית.

ביום בהיר אחד החלטתי לפתוח בלוג, אף על פי שכלל לא הבנתי את משמעות הדבר. בחצי השנה הראשונה כתבתי בלוג במקביל לשירות הצבאי. הידע שלי בצילום היה שטחי מאוד ולכן לקחתי איתי צלמת, אך לאחר זמן קצר הבנתי שנגזר עליי לצלם בעצמי. את היציאה הראשונה של צילום ותיעוד ברחוב עשיתי ביום שישי – דבר שהתברר כטעות, מפני שימי שישי עמוסים מדי. אחרי שבועיים החבר שלי הציע לבדוק את מספר הכניסות לבלוג בעזרת בלוג-מטר, ולהפתעתי גיליתי שיש לי כ- 150 כניסות ביום.



יוצאת לצוד בתל אביב

כשהשתחררתי מהצבא החלטתי לגור בקיבוץ חצי שנה ועברתי לנאות סמדר בדרום. האפיזודה הזו ארכה שבועיים, עד שבשיחה עם אדם שפגשתי התברר לי שהבלוג זורם בעורקיי יותר ממה שחשבתי, וחזרתי לתל אביב. מאז אני מצלמת.

יום העבודה שלי מתחיל בבוקר, לא מוקדם מדי. אני קמה בנחת ויושבת מינימום שלוש שעות על המחשב, עונה למיילים ומעדכנת את הבלוג, אך בעיקר לומדת. למדתי לצלם דרך המחשב בעזרת אתרים המציגים תצלומים מסוגים שונים, לאו דווקא תצלומי אופנה.

כשאני מסיימת אני לוקחת את המצלמה ויוצאת לצוד היעדים העיקריים שלי הם הרחובות קינג ג'ורג', שבו אני נמצאת כמעט כל יום, נחלת בנימין, שדרות רוטשילד, שדרות בני ציון, רחוב בן יהודה (מדי פעם), מרמורק, לינקולן ועוד. מדי פעם אני מנסה לצאת לאזורים אחרים בעיר אך לצערי מגלה שזה לא יעיל, כפי שמשתקף בבלוג. מרחוב שינקין אני די נמנעת מכיוון שזהו אחד הרחובות העמוסים ביותר בהולכי רגל בתל אביב. לפעמים אני נוסעת לחיפה ולירושלים, אך הרבה יותר קשה למצוא שם אנשים מתאימים.

פעם הייתי מאותם אנשים שהולכים מהר, אבל הרגלתי את עצמי ללכת לאט. נשמע טיפשי, אבל זה קשה. אני הולכת ברחוב ורואה בחור או בחורה שנראים לי מתאימים, ועד שהאסימון נופל עוברות שנייה או שתיים. אני מתחילה לרוץ אחרי אותו אדם, ניגשת ומציגה את עצמי. רוב האנשים מסכימים להצטלם, כי בדרך כלל מדובר באנשים שאוהבים אופנה. אני לא מביימת אלא פשוט מבקשת מהמצולם לעמוד ולהרגיש בנוח מול המצלמה.



חובבת יד שנייה

כיום יש בבלוג שלי המון צילומים של אנשים שהם לא בהכרח הטעם שלי, ואני לא בהכרח אתלבש כמותם. קשה לי להגדיר מה אני מחפשת, אבל אלה יהיו אנשים מעניינים בקנה המידה שלי, לא לפי הגדרות האופנה הסטנדרטיות. מעניינת אותי הקומבינציה היצירתית והייחודית שמוציאה את האדם החוצה, האופי הנראה דרך הבגדים. אין פה נכון או לא נכון אלא בגדים שהאדם לובש בצורה המייחדת אותו מאחרים ומדגישה אותו כפרסונה.

מרבית המצולמים שלי לובשים בגדים מיד שנייה כי זה מקור נהדר לבגדים טובים. מעבר לכך, מאחורי בגדים ואביזרים מיד שנייה יש פילוסופיית חיים שאני מאמינה בה – שלא צריך לקנות מרשתות ולא נכון לקנות בגדים חדשים.

כשמדובר בבגד חדש אני לא מתקרבת לרשתות אלא קונה בחנויות קטנות, אבל בחנויות יד שנייה אפשר למצוא את הבגדים הכי יפים. התפירה טובה יותר, הבדים יותר מעניינים, ולרוב הפריט הוא יחיד במינו. בנוסף, לאופנת יד שנייה יש יתרונות אקולוגיים וכך גם נמנעים מלקחת חלק בסדנאות יזע ותורמים להעסקה הוגנת.

לפני כחצי שנה הוזמנתי להשתתף בתערוכה שאצר כריסטיאן לקרואה בעיר ארל שבצרפת. התערוכה הייתה מורכבת מתערוכות רבות שעסקו באספקטים שונים של עולם האופנה, ובתערוכה שבה הצגתי השתתפו 18 בלוגרים המתעדים אופנת רחוב בעולם. התרגשתי מהעובדה שאנשים עברו על פני תמונות של צלמים אחרים שחשבתי שהן מעניינות, ובחרו להיעצר מול התצלומים שלי.

תערוכה נוספת שהשתתפתי בה התקיימה באוניברסיטת הרווארד במסגרת פרויקט עיצוב מאסיה, וייצגתי בה את אופנת הרחוב מישראל. בנוסף, אני גם מצלמת למגזינים בארץ ובחו"ל, גם אינדי וגם מגזינים "ממוסדים", ושמחה שמגזינים שבהתחלה לא התחברתי אליהם נפתחו לתחום. אני מאמינה שבלוגים כמו שלי ישפיעו מאוד על עולם האופנה, מפני שהמעצבים הגדולים שואבים את השראתם מאופנת הרחוב. לאחר תהליך של כשנתיים ההשראה הזאת מתורגמת לקולקציות ומגיעה לחנויות.

מרבית התגובות לבלוג חיוביות אם כי לפעמים יש תגובות שליליות, דבר מקובל ולגיטימי. גם סוגיות חברתיות מוצאות מקום בבלוג מעצם החיבור שלו לרחוב ולאנשים. בתקופת המבצע ברצועת עזה התפתח דיון עם בלוגרים מחו"ל על מדיניות ישראל מול החמאס והאוכלוסייה הפלסטינית, ובמקרה אחר עלתה השאלה למה צילמתי בחורה שלובשת אאוטפיט שלם מעור.

אישית, אני לא מאמינה בקניית בגדי עור חדשים וצילמתי אותה כי היא הייתה מעניינת, ולאחר שווידאתי שהבגדים הם מיד שנייה. בהתחלה נהגתי לשאול את המצולמים מאיפה הבגדים אבל הפסקתי, מכיוון שהשאלה הזאת חוטאת למהות הבלוג. אני רוצה שאנשים יקבלו השראה מאופנת הרחוב ויתרגלו דמוקרטיזציה בלבוש ולא ינסו לחקות עיצובים של אחרים.

לבלוג של יעל»

 

מתוך: מגזין COSMOPOLITAN

הכתבות הכי מעניינות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב-Twitter