הולכים על הקרחון

צועדים בטור, קשורים בחבל. קרחון אלטש, הרי האלפים צילום: משה גלעד
צועדים בטור, קשורים בחבל. קרחון אלטש, הרי האלפים צילום: משה גלעד

בורטיס, המדריך, בחן את חברי הקבוצה בעיניים מצומצמות ושאל מי כבר הלך על קרחון. אחר כך שאל אם אנחנו מפחדים. משה גלעד חזר ממסע שקט במיוחד באלפים

88 שיתופים | 132 צפיות

התכנסנו, קבוצה שמנתה תריסר משתתפים, בתחנת הרכבל התחתונה בכפר פייש (Fiesch), כשלוש שעות דרומה מציריך. כבר שם, בתחנת הרכבל, כאשר המתנו לקרונית האדומה שתעלה אותנו מעלה אל ההר, אמרתי לעצמי שזאת קבוצה שתקנית במיוחד. הפעילות של אותו יום הוגדרה כ"הליכה על הקרחון הגדול ביותר בהרי האלפים". קרחון אלטש (Aletch) מחזיק בתואר הזה בזכות 23 קילומטר של יריעת קרח ענקית שגולשת בקצב של 200 מטר בשנה במורד העמק.

המפגש עם ריכרד בורטיס, המדריך שלנו באותו יום, עורר בי ספקות ראשונים. בורטיס בחן את חברי הקבוצה בעיניים מצומצמות ושאל מי כבר הלך על קרחון. חברי הקבוצה השפילו את מבטם. איש לא הרים את ידו. בורטיס מלמל לעצמו משהו ובחן את הנעליים שלנו. למזלי זכרתי לבוא בנעלי הליכה. אחר כך, באנגלית רצוצה ובמבטא גרמני בולט, שאל אם אנחנו מפחדים. חברי הקבוצה אפילו לא חייכו. נכנסנו לרכבל ועלינו במעלה ההר עד התחנה האמצעית, פיישראלפ (Fiescheralp), שם ירדנו והתחלנו לצעוד במעלה שביל צר. הלכנו כך שעתיים – בלי הפסקות, בלי מנוחות שתייה, בלי דיבורים. בתום אותן שעתיים הגענו לבקתה קטנה, שבה אפשר ללון, לשתות קפה ולהצטייד. בורטיס נעלם במחסן צדדי וחזר עם חבל ארוך, מגולגל, תלוי על כתפו. הוא חיכה בסבלנות שנגמור לשתות את הקפה והצעיד אותנו בקצב האטי והמהורהר שלו חצי שעה נוספת – עד לקרחון. כאן כבר התחלחלתי. בורטיס מתח את החבל על הקרקע והורה לנו להסתדר בשורה. הוא חילק לנו חגורות עם לולאות מתכת וקשר כל אחד מאיתנו אל החבל. אחר כך קשר את עצמו בראש הטור. מה עשיתי? איך הגעתי לכאן? למה זה טוב? מלמלתי את השאלות האלה בעברית ובקול נמוך, אבל איש לא התייחס אליי. כל הסרטים על העבדים שצועדים קשורים בשלשלאות צפו ועלו במוחי.

צריך להתרגל להליכה על קרחון. צעדנו בטור, שומרים על החבל מתוח. בעשר הדקות הראשונות דרכתי פעמיים על החבל, מה שהניב מבטים זועמים מפאבל הרוסי שצעד לפניי. כל דריכה כזאת תורגמה מיד למתיחה חזקה של החבל, שכמעט הפילה אותו ארצה. אני מודה שקצת רווח לי כאשר אחת מבנות הקבוצה, שצעדה בראש הטור, החליקה והתיישבה לרגע על הקרח. באפקט דומינו מיידי כולנו קרסנו על עכוזנו, מנסים להיאחז במשהו. בורטיס כחכח בגרונו ונראה נואש.

לאחר כשעה הליכה עשינו הפסקה שנמשכה עשר דקות, שבמהלכה התרנו את החבל מן החגורות. אחרי ההפסקה צעדתי בעקבות צעירה בלגית כחושה בשם איילין. לאחר עשר דקות היא אמרה לפתע – "דרוקס חסר". לא הייתי בטוח ששמעתי נכון. "מה?", שאלתי. "מה אמרת?".

"דרוקס, הבלגי השני שהלך איתנו, לא כאן".

"זה לא יכול להיות, יש אנשים כמספר הלולאות", השבתי, אך פניתי לאחור וגיליתי שהיא צודקת. מאחוריי הייתה לולאה ריקה ודרוקס אכן לא נראה בשום מקום לאורך החבל.

קראנו לבורטיס והסברנו מה הבעיה. הוא הביט בנו במבט שאומר "אתם פשוט לא נורמלים". אחר כך ספר את חברי הקבוצה, בחן את הלולאה הריקה, שאל מי זה דרוקס והחוויר. הוא הורה לנו לשבת על הקרח בדיוק במקום שבו עמדנו, אסר עלינו לשחרר את החבל מהלולאה והחל לצעוד בנתיב שבו הלכנו מאז ההפסקה.

ישיבה על הקרח פירושה שדקה אחר כך הישבן רטוב לחלוטין. זה קר ולא נעים. חצי שעה עברה באטיות נוראה. המתח הרג אותנו, הקור הציק והחשש שמא בורטיס פשוט התייאש מאיתנו וחתך הביתה לא העלה את המורל. איש לא דיבר. זה הרג אותי. בחיים לא ראיתי דבר כזה, אבל החלטתי שלא אפגין רכרוכיות ולא אפתח בשיחה סתם כדי להפיג את המתח. רוצים לשתוק? בבקשה, נשתוק. הדרמה התפוגגה אחרי חצי שעה. בורטיס ודרוקס חזרו, אוחזים ליתר ביטחון יד ביד כהנזל וגרטל. שעה אחר כך כבר ישבנו בבקתה ושתינו בירה בדממה. בורטיס, אגב, השיב את החבל למחסן והמשיך מיד לצעוד לתחנת הרכבל. אני מניח שביומנו לא תיאר את יום העבודה הזה כמוצלח ביותר בקריירה הארוכה שלו.

משה גלעד עיתונאי, כותב ב"הארץ"