האם שואה בסרטי קולנוע הוליוודים היא גימיק?

מעניין לבחון את העיסוק של הקולנוע בשואה לאורך השנים. ידוע כי הנאצים ידעו לרתום את המנגנון הקולנועי לצרכי תעמולה כבר בשנות ה-30, עם סרטים כמו "ניצחון הרצון" של לני רפינשטאל, "היהודי זיס" של פייט הרלן ועוד.

סרטים רבים נעשו על מלחמת העולם השנייה וטיפלו בנושא מהיבטים שונים. עד אמצע שנות התשעים, הסרטים העלילתיים התעסקו בעיקר בסבל הקורבנות בשואה, וסיפקו תיאורים מפורטים של זוועותיה, תוך כדי הקפדה על דיוק היסטורי ועל אמינות השחזור.

בשני העשורים האחרונים אנו עדים לתופעה חדשה, לסוג אחר של סרטים אשר עלילתם מנותקת מהקשר היסטורי. הם אינם מקפידים על דיוק, ונראה שהם להוטים להשיל מעליהם את מגבלות הייצוג הנוקשות של השואה. מטרתם אינה לשכתב את ההיסטוריה, אלא "לשחק" עם גבולות הייצוג, במהלך שניתן לכנותו "פוסטמודרני", אם אתם אוהבים מילים ארוכות.

החיים יפים

הסרט החיים היפים (1997), של הבמאי רוברטו בניני עוסק במתרחש באיטליה הפאשיסטית לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. האווירה הקומית של הסרט אינה מסתירה את האווירה הפאשיסטית של אותם ימים, אך הסרט התקבל ברגשות מעורבים מכיוון שהוא מציג אירועים סוריאליסטיים באווירה קומית, על גבול המגוחכת.

הוא גם אינו מתעלם מזוועות השואה, אך הוא מציג אותן בגרסת "לייט" המלווה בנימה קומית, בניגוד לעוצמתם של הצילומים הדוקומנטריים, ולאופי ההגשה חמור הסבר האופייני לתכנים אלו.

צפו בסצינה מתוך "החיים יפים":

ממזרים חסרי כבוד

סרט נוסף המציג עיסוק דומה בשואה הוא "ממזרים חסרי כבוד", סרטו משנת 2009 של הבמאי קוונטין טרנטינו. גם כאן, כמו ב"החיים יפים" העלילה מתבססת על השואה, כשטרנטינו עצמו מגדיר את הסרט כ"מערבון ספגטי עם איקונוגרפיה של מלחמת העולם השנייה".

הסרט מתרחש בצרפת הכבושה על ידי הנאצים כשהעלילה נעה בשני קווים: צעירה יהודיה אשר בורחת מהנאצים וחיילים יהודים מצבא ארצות-הברית שיוצאים לנקמה אלימה בחיילי הרייך השלישי.

"ממזרים חסרי כבוד" יצר הרבה רעש עם יציאתו לאקרנים, כאשר מחד הוא התקבל בשקיקה על ידי מעריצי טרנטינו, אשר רואים בו "סרט טרנטינו" קלאסי, רווי באלימות ובהומור שחור. מאידך, אחרים ביקרו את הסרט והגדירו אותו כ"חסר עומק מוסרי", כ"אלטרנטיבה למציאות" וכיצירת תמונה בעייתית לפיה אלימות פותרת הכל. השכתוב ההיסטורי, יותר מכל, נתפס כבעייתי.

כיום כל בר דעת מבין ש"ממזרים חסרי כבוד" מתאר באופן לא אמין אירוע היסטורי, והוא עושה זאת בכוונה, כמשחק, אבל מי יודע מה אנשים יחשבו ויבינו עוד ארבעים שנה. אנשים עשויים לדמיין את מלחמת העולם השנייה לפי "ממזרים חסרי כבוד". הדימוי הקולנועי נראה אמיתי, וכאן טמונה הסכנה.

צפו בטריילר ל"ממזרים חסרי כבוד":

פוסטמודרניזם

"החיים יפים" וממזרים חסרי כבוד" הם שני סרטים אשר מייצגים עיסוק פוסט מודרני בשואה, כזה המנותק מהמציאות שעליה הוא מתבסס ולוקח את העלילה למחוזות בדיוניים וסוריאליסטיים, כזה המבצע פעולה של הנמכת התכנים, ועוד כאלה שהונחו על במה מאוד גבוהה.

האם הקולנוע יכול לעשות זאת על מנת ליצור אמירה כלשהי? שני הסרטים הללו מוכיחים שכן, ואף בהצלחה, מכיוון שאת שניהם ראו אלפי צופים, שניהם זכו באוסקר ואף נכנסו לקאנון התרבותי-קולנועי.

האם זה ראוי? תלוי את מי שואלים. מוסר הוא דבר מורכב וישנם לא מעט סרטים העוסקים בשואה מנקודת המבט ההומאניסטית הקלאסית. "רשימת שינדלר" של סטיבן שפילברג ו"הפסנתרן" של רומן פולנסקי הם רק שתי דוגמאות לכך.

בעולם שבו למדיה יש תפקיד כל כך מרכזי ורבים מהאנשים מקבלים את הבסיס לידע ההיסטורי שלהם דרך צפייה בקולנוע ובטלוויזיה, יש מקום לכל סוגי הסרטים, בתנאי שמתייחסים אליהם כטקסט קולנועי ולא כאמת או כאמת מדידה לערכים כמו יושר, הגינות ומוסר.

צפו בסצינה מתוך "הפסנתרן":