ההריון היווני שלי

עוד לפני שמיכל נכנסה להריון, הזמנו חופשה בת כמה ימים ביוון. כבר אז מיכל אמרה שהיא מרגישה שעד שמועד החופשה יגיע היא תהיה בהריון, ואולי זה לא יהיה רעיון טוב כל כך. "מאמי, הריון זה לא מחלה", אמרתי לה, "הכל יהיה בסדר, גם אם יהיו לך קצת בחילות. קצת בטן גב, מנוחה, את תזקקי לזה". שכנעתי אותה, אבל מיכל שוב צדקה, פעמיים. גם לגבי העובדה שאכן היא הייתה בהריון במועד הטיסה, וגם לגבי התחושות הלא נעימות שהיא הרגישה במשך רוב החופשה.

הריון כבעיה רפואית

הגענו לעשות צ'ק אין בבן גוריון. דיילת הקרקע הנחמדה הציעה לנו את המקומות שבסמוך ליציאת החירום. "כדאי לכם, יהיה לכם יותר מקום לרגליים", היא אמרה. חשבתי לעצמי, נו, טוב, למה לא?" ואז היא שאלה: "האם יש לאחד מכם בעיות רפואיות כלשהן?" עניתי: "לא, הכל בסדר". ואז מיכל נכנסה לתמונה: "היי רגע, אני בהריון, שכחת? אני לא יכולה לשבת במקומות האלו". דיילת הקרקע אישרה את דבריה של מיכל והמשיכה לחפש מקומות אחרים. חייכתי חיוך נבוך ואמרתי למיכל בשקט: "אני עדיין צריך להתרגל".

אחרי כמה שניות הדיילת הודיעה לנו שלא נשארו לה מקומות צמודים במטוס ושהמיקום הטוב ביותר שהיא יכולה להציע לנו הוא כאשר כל אחד מאיתנו יישב מצידו השני של המעבר. מיכל כבר התחילה להילחץ. בראש שלה התחיל לרוץ השחזור מהטיסה חזרה מירח הדבש שלנו בארה"ב, כאשר במשך 12 שעות נאלצנו לשבת בנפרד, למרות תחנונינו וצעקותינו לפני הטיסה. זה הזמן לציין שמיכל סובלת מפחד טיסה, ועבורה טיסה בת שעה ועשר דקות שוות ערך לטיסה באורך חצי יום.

"תראי", אמרתי לדיילת בטון מנומס אך תקיף, "אשתי בהריון, ואין סיכוי שאנחנו לא נשב ביחד. תעשי בבקשה את מה שצריך לעשות". ואכן, כעבור כמה דקות, ראו זה פלא: פתאום התפנו לה שני מקומות צמודים. מיכל נרגעה ואני בכלל הייתי מבסוט שהצלחתי להשיג את מה שרצינו בלי ללבוש את חליפת האיומים.

הטיסה עצמה הייתה רגועה למדי, אבל לא עבור מיכל. התערבתי עם עצמי כמה שניות ייקחו למיכל עד שהוא תוציא את המשפט המפורסם שהיא אומרת אחרי כל המראה: "תזכיר לי למה אני עושה את זה לעצמי?" רק שהפעם, חצי דקה אחרי ההמראה, היא הוסיפה: "ועוד בהריון?"

תכנית ההקפאה

הגענו למלון. הבריכה, שנראתה מאוד מזמינה ומפתה, הכילה להפתעתנו מים פשוט קפואים, דבר שגרם למיכל לזנוח את התכניות שלה לשהות חצי יום בתוך המים במהלך השבוע הקרוב. "מאמי, אני לא נכנסת, אני לא יודעת איך הגוף שלי יגיב משינוי קיצוני כזה של טמפרטורות". אני מצידי ניסיתי להוכיח לה שהשד לא כזה נורא, ואני ידוע כאחד שמתקשה להתמודד עם מים קרים מדי. "הנה, תראי, זה לא כזה נורא", אמרתי וקפצתי קפיצה שהייתה אמורה להיות קפיצת ראש אבל יצאה קפיצת בטן.

למרות הכאב הרגעי, לא הייתי מוכן לקיפאון שהשתלט על גופי תוך שניות. בניסיון נואש להסוות את הזוועה, וכשמיכל מתעדת כל רגע במצלמה, סיננתי לעברה: "אחלה מים, מתרגלים תוך שנייה, יאללה, בואי". מיכל לא קנתה את זה, וכעבור חצי דקה אני כבר הייתי בחוץ עם שתי מגבות שמרגיעות אותי.

האוכל במלון לא היה יותר מסביר. אבל גם אם הוא היה מעולה, עבור מיכל זה לא היה משנה, כי היא נצמדה בעיקר לגבינות ולירקות. בארוחות הבוקר היא כמעט הקיאה אבל לא מהבחילות, אלא רק כי היא נאלצה לראות את האירופאים מעמיסים על הצלחת, בלי להניד עפעף – בייקון, חביתה, שעועית אדומה וליד כל זה פנקייק עמוס בשוקולד נוטלה.

אבא, תראה, אני מניקה!

בלובי המלון, שאכלס באותו הזמן יותר מ-50% ישראלים, נאלצנו להיות עדים לעוד אקט ישראלי טיפוסי. אם לתינוק בן כמה חודשים פשוט שלפה את השד שלה לעיני כל והחלה להניק את ילדה. אבל מה שזעזע את מיכל זה לא ההתערטלות הפומבית, אלא העובדה שהיא עשתה זאת מול עיניו של אבא שלה. "אם אני הייתי עושה את זה מול אבא שלי, הוא היה מכניס לי שתי סטירות", היא צחקה, ושנינו הוספנו בו זמנית: "ובצדק". פרימיטיבים שכמונו.

מיכל לקחה איתה לנופש ספר עב כרס שעוסק בהריון ולידה. באחד הימים, בעוד אני מנסה להשיג קליטה טובה מה-WiFi של המלון עם המחשב הנייד, מיכל ציטטה לי נימוקים משכנעים בעד ביצוע בדיקת מי שפיר. זאת למרות שבדיקת השקיפות העורפית שביצענו לפני הטיסה יצאה תקינה לחלוטין. היא סיפרה כי אחוז הסיכון בבדיקה זו בישראל הוא מזערי.

בדיוק באותו רגע הצלחתי להתחבר לרשת וראיתי את הידיעה על הבחורה המסכנה שבדיקת מי השפיר הביאה למותו של עוברה ולסיכון חייה. הראיתי את הידיעה למיכל, ובאותו רגע היא השתכנעה שהסיכון לא שווה את זה, במיוחד אם יתר הבדיקות תקינות.

אין כמו הבית

בימים הבאים כאבי הראש לא הרפו ממיכל. שקלנו אם לפנות לרופא המלון, אבל פקידת הקבלה החמודה, אדריאנה, שדומה שתי טיפות מים לחברה טובה של מיכל, טל, הסבירה שאין למלון רופא צמוד ושייקח לו כמה שעות להגיע. ואז היא המשיכה וסיפרה לנו מה עבר עליה בחודשים הראשונים להריון שלה, וייעצה למיכל איזה תרופות היא יכולה לקחת ואיזה לא. אני השארתי את שתי הבנות לפטפט וניסיתי לתת צ'אנס נוסף לבריכה. שוב יצאתי אחרי דקה.

ביום העזיבה, אדריאנה נפרדה ממיכל מחיבוק ונשיקות, והבטיחה ליצור עימה קשר בפייסבוק. היא גם סיפרה שבעלה חצי ישראלי והם מתכננים לבקר בארץ בחצי שנה הקרובה. אני לא יכולתי שלא לחשוב מה יקרה אם חברתה של מיכל, טל, תראה את הכפילה שלה. זה יהיה מעניין…

ברגע שנכנסו חזרה הביתה, מיכל אוטומטית חזרה להרגיש טוב. היא הסבירה שפסיכולוגית, כשהיא מתרחקת מהסביבה הטבעית שלה ומהמיטה הנוחה שלה – נעשה לה קשה יותר. התחלתי להעביר את כל התמונות שצילמנו למחשב ולא יכולתי שלא לראות בתמונות שהבטן מתחילה לבצבץ למיכל. "בייבי, יש לך בבטן בייבי", אמרתי לה בחיוך.