ההצגה חייבת להימשך?

בעיר הקטנה שבה אנו גרים, אי אפשר להיות בררן מדי כשמדובר בסל תרבות לילד. למה הכוונה? לכך שכאשר כבר מגיעה הצגה לעיר (ההגדרה "עיר" היא סוּפר-נדיבה כאן) אנחנו הולכים, גם אם כל חושיה של אמא זועקים: זהירות! מפגע בדרך!

בבוקר יום הדין התקשרתי לסוכן הכרטיסים. הוא שאל בצער למה לא התקשרתי קודם. הסברתי לו שקיבלתי אולטימטום ושאין לי ברירה. הוא אמר שהוא יראה מה הוא יכול לעשות. סגרנו על פגישה חשאית באולם כשעה וחצי לפני תחילת ההצגה, ועל הבטחה נרגשת שהוא שומר לי את הכרטיסים הכי טובים שלו, רק שאבוא בזמן ובלי שאף אחד יראה אותי.

שעה וחצי לפני פרוץ ההצגה, ואני ועוד כשמונה אמהות נבחרות עומדות מיוזעות בלובי ורבות על הכרטיסים הכי טובים שיש לו, לסוכן השובב. אני מתפשרת על שלושה ביציע, המקום שלי מאחורי חומה קטנה, אבל למה להתקטנן. נשאר בדיוק מספיק זמן ללכת לקנות חטיפים.

חטיפים, או כמו שהם ידועים אצלנו בבית – לחמו של השטן, אינם בגדר מזון מומלץ. בהצגות אני קונה הרבה מהם. למה? כי עדיף חטיף מאשר קפיצת ג'ימבורי על הכיסאות ופלישת הגמד לבמה. אם כן, מצוידים לעייפה בחטיפים אנו נכנסים לאולם בשעה היעודה.

"אמא, בואי נלך הביתה!"

כל אמא שחוותה חוויה דומה מוזמנת לגחך חחחחח ארוך עם קריאת המשפט הקודם. נכנסים בשעה היעודה? לאולם? למה, אם אפשר לדחוק את כולנו בלובי אל מול דוכני מרצ'נדייז מופקעים? בואו ננסח זאת שנית: מצוידים לעייפה בחטיפים, אבל בוכים מרה כי אמא לא קנתה בובה בחמישים שקל, אנו נכנסים לאולם, הרבה אחרי השעה היעודה. אבל לא נורא, כי ברגע שההצגה מתחילה, אני מוכנה בשמחה לחזור ללובי ולרכוש שם בובות עד אין סוף.

כן, זה היה עד כדי כך גרוע. כן, זה היה עד כדי כך נורא. כן, התפאורה היתה מושקעת, כן, התלבושות היו יקרות, כן, היו גם ריקודים, אבל כל זה נמוג ברגע שהשחקנים פתחו את הפה. זה היה רועש מאוד, ירוד מאוד, טיפשי וכוחני גם. ישבתי בחושך, עטופה פירורי צ'יפס, וספרתי את קיצי לאחור. התקווה שלפחות הילדים נהנים נמוגה תוך חמש דקות: יואב חייך בנימוס לבדיחות, אבל נראה בעיקר הלום מהרעש. הלל, שיהיה בריא המתוק שלי, לאט ישר לתוך אוזניי: "בואי נלך הביתה". "אי אפשר, מותק", אמרתי לו בצער. חצי שעה מאוחר יותר, והשחקנים צועקים משפטים שמתחילים במילה "הלוואי". ב"הלוואי" הרביעי הלל אומר לי, בשקט, ברצינות ומתוך כוונה עזה: "הלוואי שלא היינו באים להצגה הזאת". הלוואי.

אשת העש

ולעניין אחר לגמרי: בעודני מתבזה בהצגות לא ראויות, בלה החתולה שלנו ממשיכה להפתיע את כולנו לטובה. האמת? נראה שהיא גם מפתיעה את עצמה. האם המזניחנית שתיארתי, זו שלא חששה להפליק לגורים שלה לעיתים מזומנות, מציגה לעולם שני גורים מטופחים למופת. הווטרינרית מתפעלת מגודלם ומהכרס הקטנה שטיפחה הגורה. הגור הזכר נועז ושרירי כנמר זעיר. הם כבר גדולים עכשיו, בני חודשיים, והספיקו לכבוש את כל הקומה התחתונה, רובצים על הכורסה הכי טובה בבית כשתי בודהות זעירות, בטוחים בזכותם המלאה לקבל את הטוב ביותר.

יום אחד בלה מביאה לגורים עש ענק ומשחררת אותו למרגלותיהם. הקטנים מזנקים, הוא בורח. בלה מחזירה אותו שוב אליהם. במשך כחצי שעה זוכים הגורים בשיעור הטבע הראשון שלהם. לעש לא נותר זכר. אני מתפעלת מבלה שלי, חצי גורה בעצמה, איך היא יושבת בשלווה ולא נכנעת לדחף שלה להרוג את העש. יש לה דחף חזק יותר, להכין את צאצאיה לחיים.

יום אחר, בעוד בלה תוקעת את חוטמה עמוק בתוך סיר הבשר, היא נזכרת בגורים. היא חופנת מזון כמו אוגר ורצה בלחיים תפוחות לכבד אותם בטעם ציד אמיתי. נפעמים מהתנהגותה המופתית אנו ממהרים לשתף את הגורים בצלחת.
לאט לאט מתהווה לנו משפחה חתולית קטנה מול העיניים, או נכון יותר, בין הרגליים. בלה האמא, לולה הדודה, והגורים, שכבר יש להם שמות: שולה הבת, ומקס (מקסים) הבן.