הדיל של דילן

אחד משיריו הקאנונים של בוב דילן הוא "Gotta serve somebody". בשיר הנפלא הזה המשמש יריית פתיחה לאלבומו "Slow train coming" (1979) שר-מדקלם דילן שלא משנה מה הסטטוס שלך או כמה כסף צברת, אתה תמיד תהיה חייב לתת למישהו דין וחשבון על מעשיך. אליבא דדילן, השורה הזו נכונה לכל אדם, פרט לבוב דילן עצמו.

ב-20 ביוני (אם לא יהיה שינוי של הרגע האחרון הודות לאיזה משט) צפוי בוב דילן להופיע באצטדיון רמת גן, באחת מתוך מאה ההופעות שהוא מקיים מדי שנה. וחוץ מניחושים בדבר סט השירים שטרובדור הרוק הוותיק (כיבה בחודש שעבר 70 נרות על העוגה) יבצע, היא למה הוא בכלל צריך את זה. כסף הרי יש לו בשפע, וכך גם פרסים, תארים ותקליטי זהב. אז בשביל מה לצאת במשך מאה ערבים בשנה מהבית ולשיר בקול מחוצץ שירים שאת רובם הקהל הנאמן שלו יזהה – וזה עוד במקרה הטוב – רק בפזמון.

ככה דילן רוצה

התשובה די פשוטה: כי ככה דילן רוצה. האיש שהוכתר בנביא הפולק, כחוט המקשר בין הרוקנרול השטחי לשירת הרוק עמוסת הרבדים, זה שהתחיל את דרכו לפני כ-50 שנה כזמר נודד עם גיטרה ומפוחית מניע את הקריירה שלו לפי הגחמות האישיות תוך התחשבות בעקרון אחד בלבד – מה שטוב לבוב דילן.

לפני למעלה משלוש שנים דילן זכה לקיטונות בוז ממעריציו לאחר שכיכב בסרטון הפרסומת של קאדילק אסקלייד. בסרטון בו מתנגן שירו "Love sick" ניתן לראות את הפרופיל של הזמר היהודי נמוך הקומה והמוכשר הזה כשהוא ספון בכורסת העור העמוקה של גומעת הבנזין הזו.

כדי להשלים את הדימוי הכל- אמריקאי, חובש דילן מגבעת בוקרים וכפות ידיו הקטנות עטופות בכפפות עור מלטפות. רצף קלישאות המערב הפרוע ממשיך בין היתר עם עיט פורש כנפיים ועדרי פרות הרועות בחווה עצומת ממדים. רגע לפני הפאנץ' דילן יורד מהרכב, נעמד בפוזה של שריף ומלמל "?"What's life without taking a detour מתחת לשפמו הדק, משפט שאפילו אנשי הפרסום של קאדילק – שחתמו בשבילו על הצ'ק השמן – מנסים לברר את משמעותו עד היום.

ולמרות התגובות, הרומן של דילן עם ענף הפרסומות המוטוריות המשיך, כשלפני כשנתיים טרם את קולו לאחת מחברות ה-GPSהאמריקאיות. וכך הפך מי שהיה קול של דור למעין נערת דיווחי תנועה המבטיחה להביא את הנהגים למחוז חפצם.

לצד העובדה שמדובר במהלכי שיווק ומיתוג גאוניים, הדוגמאות הללו (ויש כמובן רבות נוספות) מוכיחות עד כמה דילן בז למותג ששמו "בוב דילן" ועושה כל שאפשר כדי לנפץ את הבלון שחסידיו נפחו עבורו. מי שבאמצע שנות השישים כבר קץ מהעובדה ששמו נקשר לכל תנועות מהפכה בסביבה, מרגיש בנוחות לרתום את שיריו ודמותו לכל תאגיד. תחשבו על זה כשתעמדו בפקקים (בלי קולו במערכת ה-GPS) בדרך להופעה באצטדיון רמת גן.