טיול לאיי פארו

אין ספור וריאציות על איים ירוקים, על צוקים ועל מי אוקיינוס. איי פארו | צילום: שאול אדר
אין ספור וריאציות על איים ירוקים, על צוקים ועל מי אוקיינוס. איי פארו | צילום: שאול אדר

איי פארו המבודדים נמצאים בצפון האוקיינוס האטלנטי. אין שם צבא או שוטרים כמעט, רק שלושה רמזורים ומסעדה שזכתה לאחרונה בתואר "המסעדה הטובה ביותר בעולם הנורדי"

88 שיתופים | 132 צפיות

מבעד לעננים של צפון האוקיינוס האטלנטי, לפני שקברניט הטיסה מאדינבורו של חברת אטלנטיק איירווייז פנה לנתיב הנחיתה, כבר אפשר היה לראות את האיים הדרומיים של ארכיפלג פארו (Faroe Islands). המטוס ירד אל מתחת לעננים אל תוך פיורד צר, לא יותר מרצועת ים דקיקה בין צוקים תלולים, איים ירוקים ומפלים לבנים. להקות ציפורים ריחפו מתחת למטוס, על הגבעות רעו אלפי כבשים ועל הכבישים נראו מכונית אחת ורוכב אופניים בודד. ברוכים הבאים לאיי פארו: 18 איים קטנים וקטנים מאוד בין סקוטלנד, נורווגיה ואיסלנד, 49 אלף תושבים והרבה יותר כבשים ואלפי וריאציות על איים ירוקים, עננים, צוקים דרמטיים ומפלים. כולם דומים וכולם שונים וכולם מרהיבים וטומנים הבטחה למסע בלתי נשכח.

האיים מכוסים בעשב ירוק ומנוקדים בכבשים שהעניקו להם את שמם ("איי הכבשים" בדנית). במבט מהמטוס ובהמשך מהמכונית, מתגלים בתים או כפרים, לעתים לא יותר מארבעה-חמישה בתים וכנסייה באמצע סביבה בלתי נגישה כמעט. איי פארו הם סיפור של היאחזות נחושה בקרקע, חיים בלב ים וקיום עם הטבע ועם המגבלות שהוא מטיל. במרחק של שעה וחצי טיסה מסקוטלנד, מתגלה הפינה הפראית האחרונה של אירופה שעיצבה תרבות מיוחדת במינה. לעתים נדמה שזהו המקום הנקי ביותר באירופה. האוויר צלול, המים בוהקים בגוון מתכתי ואפילו הכבישים נקיים משלטי פרסום ומרעש ויזואלי. באי יש כמה ניידות משטרה שעוזרות לנהגי אוטובוסים גדולים להסתובב על מקומם. בטורשהאון ((Tórshavn הבירה שבאי סטריימוי (Streymoy) יש שלושה רמזורים בלבד, כמעט אין פשיעה וכמעט אין חיילים או כוחות צבא, מלבד כמה סירות גומי וספינות של הצי הדני.

בכל מקום בו עוצרים את הרכב יש תצפית משגעת. איי פארו | צילום: שאול אדר
בכל מקום בו עוצרים את הרכב יש תצפית משגעת. איי פארו | צילום: שאול אדר

כל כביש הוא אושן דרייב

מרגע שיוצאים מטורשהאון, נדמה שהאיים כולם הם מרחבים של טבע עם כמה שמורות לבני אדם. הכבישים נושקים ברובם לקו החוף המרהיב לא יותר מפיסת האדמה המינימלית בין הרים לים. מקומות שונים ברחבי העולם מתגאים באושן דרייב (Ocean Drive), אך באיי פארו כמעט כל כביש רגיל הוא אושן דרייב ואחרי כמעט כל פינה מסתתרת פנורמה חדשה של צוקים וים ומפל, וכבשים וכלבי רועים וציפורים. בצוקים חיות מיליוני ציפורים מעשרות מינים, אבל על הארץ בולטת בעיקר הציפור הלאומית – שלצדף החוף (Oystercatcher). כשהיא נמצאת על הקרקע, עליה היא מקננת בעשרות אלפים בקיץ, הציפור נראית מגושמת וגוצה. ברגע שהיא פורשת כנפיים היא מתגלה במלוא הדרה וחושפת צבעי שחור-לבן קונטרסטיים ומעוף מהיר. זוהי ציפור טריטוריאלית שתגן על קינה מפני כל פולש היא מצליחה למצוא מזון גם ממקורות שנראה שבלתי אפשרי לפצח אותם ובואה במרס מסמל לתושבים הבטחה לקיץ, אם כי לא תמיד ברור למה הכוונה בקיץ באיים סחופי הרוחות.

כיום, אחרי יציאה ממשבר כלכלי עמוק, נדמה שגם האיים – כמו הציפורים – פורשים כנפיים וממריאים. העיירה הקטנה רוחשת פעילות תרבותית, פסטיבלי מוזיקה ויצירה. "במשך חודשים ארוכים יש ערפל ורוח וגשם אז אנשים יושבים בבית וכותבים מוזיקה או יוצרים משהו", הסביר לי טרונדור ארגה, עורך הספורט של העיתון המקומי. זוהי גם תגובה לתקופה שבה עברו הפארואזים ליבוא מופרז של סחורות ותרבות שהוביל כמעט לפשיטת רגל כלכלית ותרבותית. הנטייה כרגע היא לחקור מנהגים קדומים ולעדכן אותם. בחנות המוזיקה טוטל (TUTL) המוכרת עוזרת לתייר למצוא משהו לטעמו ממבחר עצום של יוצרים מקומיים, ולאורך המזח הגדול יש סדנת הדפסים מצוינת ומרכז מעצבים פארואזי ((Öström עם מבחר מרהיב של מוצרי צמר ותכשיטים לצד בית קפה נעים. היצירה הפרואזית המפורסמת ביותר בשנים האחרונות גם היא עשויה צמר; זהו הסוודר שעיצבה גודרון לודוויג לגיבורת הסדרה הדנית "דה קילינג" (The Killing). דמותה של שרה לונד, הבלשית הדנית, לבשה סוודר עם דוגמה פרואזית טיפוסית וכשהסדרה הפכה ללהיט במערב אירופה ובארצות הברית, "הכול התפוצץ", מספרת לודוויג.

בחנות במרכז העיירה מוצגים סוודרים, צעיפים ושאר מוצרי צמר בעבודת יד במחיר של עשרות ומאות אירו ומוצריה של לודוויג נמכרים בבתי אופנה באירופה וביפן. היא חיה בקופנהגן כמה שנים אבל חזרה לגור בטורשהאון. "העיר הגדולה לא חסרה לי, היה לי חשוב ליצור משהו כאן. יש מספיק אנשים שיוצרים דברים אחרים, לי היה חשוב ליצור משהו מהתרבות שלי, לעשות משהו שאף אחד לא עושה ולהגיע למקומות הגדולים ביותר מהמקום הקטן שלנו. ובאמת, העבודות שלי נובעות מהחיים כאן ובאות באופן טבעי".

זכות קדימה לכבשים. איי פארו | צילום: שאול אדר
זכות קדימה לכבשים. איי פארו | צילום: שאול אדר

טורשהאון, המקום הטוב ביותר להעביר בו יום גשום במיוחד או גרוע מכך – יום שבו האיים נעלמים תחת מעטה של ערפל כבד, היא הלב המסחרי והתרבותי של האיים. במקום פועל נמל חשוב ונמצאים בו כל מוסדות השלטון והכלכלה, אבל יש בו גם בתי עץ מסורתיים בעלי גגות דשא ישנים. על המזח מוטל בול עץ שעליו הולך בחשש מסוים נער מקומי. זוהי נקודת המכס הדנית הישנה; כאן הורדו הסחורות ונציג השלטונות לקח את חלקו. מאז 1948 נהנים תושבי האיים מאוטונומיה רחבה, אבל הם עדיין שייכים לממלכה הדנית וההחלטות המכריעות מתקבלות בקופנהגן. לאיי פארו דגל משלהם (צלב נורדי בצבעי כחול, אדום ולבן), בולים ואף נבחרת כדורגל ההולכת ומשתפרת, אבל הכלכלה הפארואזית תלויה בכלכלת דנמרק. נושא העצמאות מפלג את תושבי האי ומאפשר לתייר הישראלי לנזוף בתיירים הדנים הרבים על הכיבוש ששורר באיים ולחוש מהי ההרגשה בצד של מטיפי המוסר. בקצה המזח נמצא משטח המורכב מסלעים; כאן התכנסו אנשי טורשהאון העתיקה כדי לדון בחקיקת חוקים ולקבל החלטות. זה היה הפרלמנט הראשון של צאצאי הוויקינגים שהתיישבו באיים. לידו ממוקמים משרדי הממשלה כולל משרד ראש הממשלה. הבתים כולם צבועים באדום בשרי עמוק, הרחוב מרוצף באבנים ואף שוטר או חייל אינו נראה במתחם.

"יש אינטרקום במשרד ראש הממשלה, זה לא פרוץ לגמרי", סיפר לי המדריך וניגשנו לומר שלום למזכירה ולהעיף מבט במשרד היפה. צעד אחד נוסף והדלתות האוטומטיות נפתחו מאליהן. "הן היו אמורות להיות נעולות", צחק פר המדריך. למחרת הסביר לי ארגה שכדורגלנים סרבים ששיחקו בליגה המקומית התאהבו במקום ונשארו לחיות בו בשל השקט אחרי הבלגן של הבלקן.

ארוחת טעימות בקוקס

היום הראשון הסתיים במלון פורויאר (Foroyar). מלון זה שוכן על רכס המשקיף – לעתים, תלוי בראות – על העיירה, שם נמצאת מסעדה שזכתה לתואר "המסעדה הטובה ביותר בעולם הנורדי" לשנת 2014. דווקא כאן, בעיירה בת 20 אלף תושבים ומסורת בישול בסיסית, קמה אחת המסעדות המדוברות ביותר של השנים האחרונות. הצוות הוא בינלאומי, שפים צעירים ומוכשרים שיכלו לחפש את עתידם בליון, בקופנהגן או בלונדון אבל בחרו לחיות ולעבוד בטורשהאון כי רצו להיות חלק מהפרויקט של מסעדת קוקס (Koks).

מהחלונות העצומים של המסעדה נשקף עם בואי ערפל סמיך שהפך את הנהיגה הקצרה לכאן למעיקה. ראות של כ-20 מטר הותירה לא יותר מכמה אניצי דשא ולהקות זרזירים כתפאורה. פתאום החלה הרוח לנשוב, והענן הסמיך התחיל לנוע מהים לעבר ההרים. תחילה התגלה האי נולסוי (Nólsoy) ואחריו – הספינות העוגנות במפרץ ובנמל. טורשהאון עצמה נגלתה, ולבסוף הופיעו הגבעות שעליהן עומד המלון. זו הייתה ארוחת הטעימות, שמושכת תיירים חובבי אוכל לפינה זו של העולם. הארוחה כוללת כ-15 מנות קטנות, המשקפות את האוכל, החי והצומח באיים ואת האופן שבו המקומיים מפיקים את המרב מהאדמה, שבה אפשר לגדל בקושי רב מעט מאוד ירקות שורש. בדומה לנוף, היו מנה או שתיים מעורפלות לגמרי שכלל לא התחברו, אבל מהר מאוד הכול התבהר, התמונה הגדולה נחשפה והתוצאה הכללית הייתה מרהיבה. קוקס היא מסעדה שאתה מצפה למצוא בעולם של תיירות עסקית או של תרבות אוכל מעודן, דוגמת ההמלצות של מדריך מישלן (שאינו מכסה את האיים ולכן נמנעו ממנה כמה כוכבים בטוחים). העובדה שבטורשהאון צמחה מסעדה כזו מלמדת על הדור הפארואזי החדש.

צוות המסעדה מלקט עשבים מקומיים | צילום: Claes Bech Poulsen
צוות המסעדה מלקט עשבים מקומיים | צילום: Claes Bech Poulsen

ארוחת הטעימות נפתחה באחת ממנות הדגל – תמצית של צדפה מקומית עם שמיר, מנה נורדית שמושפעת ממסעדת נומה (Noma) הדנית. המנה מוגשת כמו כל המנות, על מצע אבן. הלקוח שותה אותה מתוך צדפה, עוצם את עיניו ואומר לעצמו: זו הולכת להיות ארוחה מופלאה. זו הייתה מנה פשוטה יחסית של שני מרכיבים שהשתלבו לכדי אמירה על החיים באיים. אין זו מסעדה לכל טעם – חלק מהמנות היו לא מבושלות וזרות לטעם הים-תיכוני, ולבטח לא לכל כיס – ארוחת הטעימות מתחילה בסביבות המאה האירו, אבל היא תמצית של יום גשום בטורשהאון, שילוב של היסטוריה ופרץ יצירתיות מודרני וגאווה מקומית. כחלק מארוחת הטעימות מגישים בקוקס מנה קטנה של כבש מיובש, המאכל המסורתי של האיים. הכבשים המקומיות נשחטות ומיובשות בבקתות קטנות שנמצאות בכל יישוב וכמעט לצד כל בית. הבשר שיובש בקור הופך להיות אחד המאכלים האגרסיביים ביותר בעולם – זיקוק ברוטאלי של טעם וארומה, בצבע ובטקסטורה של בשר נא כמעט. קניתי כמות זעירה ויקרה להחריד בסופרמרקט המפואר בעיר במרכז הקניות אס-אם-אס (SMS) והגעתי למסקנה: זוז הצידה כריש רקוב איסלנדי (שהזדמן לי לאכול ברייקיאוויק), זהו המאכל הנורא ביותר שאכלתי. בקוקס מגישים מנה מעודנת יותר, שהופכת את ההתקפה על חושי הטעם והריח למאכל נפלא בנוסח הבילטונג (Biltong, בשר מיובש) הדרום אפריקאי.

מנה במסעדת קוקס | צילום: Claes Bech Poulsen
מנה במסעדת קוקס | צילום: Claes Bech Poulsen

 

השיא הגיע במנות שמתוארת כ"שורשים שלנו" – בשר טלה בעל מליחות טבעית מרסס גלי הים ושתי מנות לנגוסטין (Langoustine, לובסטר של הים הצפוני). תחילה הוגש לנגוסטין שנחלט לשבע שניות בלבד במים רותחים באופן שהבליט את טעמו המתוק, ואחריו זנב לנגוסטין מטוגן ומעושן במחטי אורן. נגיסה אחת וחשבתי לעצמי: כן, כנראה שזה הולך להיות הרגע. נגיסה שנייה בבשר, בחומר הגלם הטוב מסוגו בעולם, בטעם האורן המעושן, מול הנוף המרהיב – וכן, זו הייתה המנה הטובה ביותר שאכלתי אי פעם.

השנה הקיץ מתמהמה

באמצע הקיץ באיי פארו השמש שוקעת לקראת חצות וגם אז שורר עדיין אור חלקי עד לזריחה כשלוש וחצי שעות מאוחר יותר. הערפל חזר להטביע את העיר ובטלוויזיה המקומית שדרו את "עולם קפוא", סדרת הטלוויזיה של הבי.בי.סי. זרם הגולף אמנם ממתן את הטמפרטורה באיים והחורפים אינם קרים מאוד, אבל פר המדריך סיפר לי שהשנה הקיץ מתמהמה. הקלישאה טוענת שבאיים אפשר להיתקל בארבע עונות ביום אחד, אבל השנה זה טרם התרחש. בשנה שעברה היו ימים ושבועות של מזג אוויר נעים ואילו השנה עדיין גשום וקר למדי (כעשר מעלות) גם לקראת סוף יוני.

למחרת השתנה מזג האוויר והפך ליבש ולמעונן חלקית. לא חסרות סיבות לבקר באיי פארו: טורשהאון היא עיירה שמפיקה מעצמה הרבה יותר ממה שאפשר לצפות מנמל ומבקתות עץ בים הצפוני; קוקס מספקת רגעים מושלמים; ויש כמה אתרים מעניינים, כמו הכפר צ'ירצ'וּבֶּאוּר (Kirkjubøur), דרומית לטורשהאון, שבו נמצאים אחד ממבני העץ המאוכלסים העתיקים ביותר בעולם והריסות של קתדרלת מגנוס, הכנסייה הראשונה באיים, או הכנסייה המודרנית והיפה בקלאקסוויק (Klaksvík), שם מוצגות עבודות עץ מודרניות של האמן אדוארד פוגלו. ואולם, הסיבה העיקרית לביקור באיים היא הנופים. רוב איי פארו, להוציא את האיים הדרומיים, מחוברים ביניהם בגשרים ובמנהרות, והמקומיים מספרים שלכל אי יש אופי משלו. בהמלצת מארחיי מלשכת התיירות המקומית נסעתי לאיים בצפון-מזרח. במערב האיים גדולים למדי, ואילו במזרח מדובר בלא יותר מכמה אצבעות מתריסות הנשלחות לעבר האוקיינוס – איים צרים וארוכים שמספקים נופים מרהיבים של פיורדים ומצרים בצבעים מתכתיים בריכוז גבוה. הדרך הטובה ביותר לטייל באיי פארו היא להכין רשימה של מקומות לבקר בהם. כך למשל, אם פספסת את המעבורת לאי קאלסוי (Kalsoy) אפשר יהיה לנסוע לאתרים בסביבה הקרובה במשך יום שלם ללא כל בעיה.

רוב הכבישים באי מצוינים אם כי חלקם צרים מאוד, אבל לפחות הנהגים המקומיים סבלנים ואדיבים, בניגוד לנהגים במקומות אחרים בעולם בעלי תנאים דומים (כן מונטנגרו, אני מתכוון אלייך). הכבישים מתפתלים לאורך החופים ומדי פעם צץ שלט של נורית צהובה שמבטיח כביש בעל נוף מומלץ במיוחד. יש שני שלטים שחובה להכיר באיים: האחד מבשר על מנהרה צרה בעלת נתיב אחד בלבד ומפרצי עצירה, וכדאי מאוד לזכור למי יש זכות קדימה ולהתכונן לחוויית נהיגה מורטת עצבים. השני הוא שלט הנורית. בארץ של נופים מסחררים, כביש נופי שזוכה להמלצת הנורית צריך להיות משהו מיוחד, ואכן, בכל הפעמים שבהן פניתי לדרך המומלצת לפי השילוט לא התאכזבתי. הנופים שנשקפו מדרכים אלה הצריכו עצירה, צילום והשתאות. בנסיעה של עשרות קילומטרים בודדים, שארכה שעות בשל העצירות, ראיתי הרים בצורת פירמידה ובקעה גדולה בין צוקים דקיקים. אלה נראו מחוררים בשל פיסות השלג האחרונות שנותרו עליהם, מהבקעה אפשר היה לראות ארבעה איים אחרים. כל אי סיפק מפלים, בקתות עץ ואבן, צוקים ומסלולי הליכה מרתקים. בכפר סאקסוּן (Saksun) שבאי סטריימוי אפשר ללכת בבקעה לאורך גדות לגונה המתמלאת בשעת הגאות, בין העופות המקננים בחוף. מכאן נשקף רק ים ופיסת האדמה הקרובה ביותר היא איסלנד. בדרך חזרה לטורשהאון אפשר היה לראות לא מעט נקודות יישוב קטנות, שרועות על החוף בקצה המפרץ ומשקיפות אל הים, לא פעם ליד מזח. אלו הנקודות המרכזיות בחיי הכפריים; שם הם נפגשים לתפילה בבוקר יום א', משם הם יוצאים אל הים ושם הם ממתינים לחזרתם של הדייגים או לבשורות קשות מהים.

הקלישאה טוענת שבאיים אפשר להיתקל בארבע עונות ביום אחד | צילום: Shutterstock
הקלישאה טוענת שבאיים אפשר להיתקל בארבע עונות ביום אחד | צילום: Shutterstock

הענק והמכשפה

היום האחרון החל בנסיעה לעיירה וסטמאנה (Vestmanna), בכביש נורית נוח שפילס את דרכו בהרים לפני שהתחבר לכביש הראשי של האיים. הערפל של שעות הבוקר טרם התפזר אבל בווסטמאנה עצמה השמש הגיחה לזמן קצר בין העננים, לקראת השיט אל הצוקים האדירים, שם מקננות מאות אלפי ציפורים. שם, מתחת לצוקים, בנקרות, בין ניצבי סלע ותחת סלעים שהים חורר ונותרה מהם קשת, סיפר המדריך המבוגר בידענות מופרזת על מספר הכבשים בכל גבעה ועל פשיטות לצוקים בשנת 1952, שבהן אסף עם חבריו 5,024 ביצי שחפים, למשל. צוק אחרי צוק, הוא ידע כמה כבשים רועות על כל אחד מהם ושלף זיכרון מתוארך של צייד. בעבר, נאלצו תושבי האיים לנצל כל משאב לצורכי הישרדות, וציד חיות בר למאכל הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית. גם היום אין משליכים דבר; את דגי הבקלה הם אוכלים, מייבשים או מוכרים ואת הראשים הם מייבשים ומוכרים בנפרד או מכינים מהם מרק נהדר ליום סגריר. זהו מטבח שצמח ממחסור, אבל ביקור בסופרמרקטים המקומיים המצוינים מגלה שהימים הללו כבר עברו ושהפארואזים נהנים משפע מערב-אירופי לכל דבר.

משם המשכתי לכפר בור ((Bøur שבאי ואגאר (Vágar). משם אפשר להשקיף אל האי מיצ'ינס (Mykines), המומלץ לביקור בפני עצמו, ואל שורת איונים זעירים בפיורד המוביל לשדה התעופה. לצד קשת סלעית יש אי קטן ומוארך עם חמש פסגות; על פי האגדות, חיה באי זה משפחה אחת עד שאיבדה את בנה לציפורים דורסות שקיננו על אחת הפסגות ומאז האי עזוב. גם אם מדובר רק באגדה, היא מלמדת על היחסים של תושבי האיים עם הטבע סביבם. התבוננתי באיונים מבעד לערפל והמתנתי שהוא יחלוף. שלצדפים עפו ונחתו, סולות (Sula) קיפלו כנפיים וצללו אל הים בנתז אדיר, והערפל הלך והתעבה עד שכיסה את המפרץ כולו. מטוס ניגש לנחיתה ורעש המנועים בלבד סיפר על התקדמותו. היה קר, גשום וקודר. זה היה הזמן לחזור לעיר הבירה.

חצי יום הלך לאיבוד בשל הערפל הכבד, חשבתי באכזבה כשנהגתי למנהרה התת-ימית המחברת את ואגאר אל סטריימוי, האי הראשי. אלו היו 4,940 מטר שבסיומם יצאתי מאפלה לאור גדול. החלק הצפוני של האי היה נקי מעננים ויותר מכך – הקיץ החל. השמים היו כחולים, השמש זרחה והטמפרטורות עלו. ההשפעה על הנוף הייתה דרמטית. הפיורדים האפורים הפכו לכחול עמוק, הירוק העכור של העשב הפך לירוק עז, הטלאים זהרו בצמר לבן והצוקים הפכו לשחורים מתמיד. זה היה יופי מסנוור ממש. הנסיעה צפונה לכפר צ'טנוויק '(Tjørnuvík), היישוב הצפוני ביותר בסטריימוי, הייתה מוכרת אבל שונה. כשהגעתי לכפר, המצר בין סטריימוי לאסטורוי (Eysturoy) – האי שממזרח לו – בהק באור והגוונים השתנו לסגול ולחום. ממול אפשר היה לראות את "הענק והמכשפה" (ריסין וקדלינגין בשפת המקום), שני ניצבי בזלת המזדקרים מן הים למרגלות צוק ענק. על פי המיתולוגיה הפארואזית, השניים היו טרולים שניסו לגרור את האיים לאיסלנד אבל הפכו לאבן עם עלות השחר. במקום חנתה מכונית נוספת ועל חולצות הזוג שישב בה והשקיף לים התנוססו גולגולת והכיתוב "רועי הים" (Sea Shepherds). הם לא היו תיירים.

איי פארו | צילום: שאול אדר
איי פארו | צילום: שאול אדר

 

מסורת וטבח לווייתנים

קל להתחבר למקומיים ולאהוב את איי פארו, אבל יש פיל בחדר, או ליתר דיוק, לווייתן מסוג גלובי שחור. הלווייתן(Pilot Whale) מגיע לאורך של עד כשבעה מטרים ולמשקל של עד כשלוש טונות, ובשפה הפארואזית נקרא "גרינד" (Grind). זוהי גם המילה המקוצרת לתיאור ציד הלווייתנים האלו. במשך מאות שנים נוהגים תושבי האיים לאתר להקות לווייתנים ולכנס אותן באמצעות סירות שחוסמות את פתח הפיורד ודוחקות את הלוויתנים לחוף. שם הלווייתנים נשחטים והמים מאדימים מדמם, ובשרם מחולק בקרב הקהילה. רועי הים מתעדים את הגרינד ולעתים מנסים למנוע אותו. הם אמנם הצליחו להעלות את המודעות הבינלאומית לנושא אבל דומה שהם גם הצליחו לאחד את תושבי האיים בהגנה על המנהג. על חוף הים בכפר הקטן המקסים, מול הענק והמכשפה, רצו שני כלבי בורדר קולי וחבורת צעירים דנית-פארואזית. להם אין בעיה עם המנהג. "אני אוהבת גרינד", אמרה לי אחת מהן ומשכה בכתפיה. זוג מבוגר יותר יצא לטיול של אחר הצהריים "אין פה קולנוע, אין כאן קבוצת כדורגל, אין כאן בית קפה. יש רק נוף ואנחנו לא צריכים יותר", אמרה לי האישה החייכנית.

סיפרתי לה שראיתי את צמד רועי הים והחיוך נעלם והטון השתנה. "אלו שני ליצנים. הם לא מבינים אותנו ואת מנהגינו. זו המסורת שלנו וזו זכותנו ולא נוותר עליה. לווייתנים הם חיה טעימה, כמו פרה. אין כל הבדל. במשך דורות חיינו מהים, ממה שסובב אותנו. האם להביא בשר כבש מניו זילנד כפי שמייבאים הנה זה טוב יותר? האם כמה לווייתנים חשובים יותר מהזיהום שנוצר ברחבי העולם? אני לא חושבת".

את הגרסה הזו שמעתי שוב ושוב. כמו תמיד, אמירות כמו "מסורת" ו"זכותנו" משמשות כתירוץ למנהגים שהיו ראויים לעבור מהעולם. "זה חלק מתפיסת העולם שנובעת מהערכה לטבע דווקא", הסביר ארגה. "אנחנו עוצרים לכבשים בכביש ומחכים שהן יעברו, אנחנו חיים ממה שיש. הגרינד לא נועד לצורכי טקס אלא למאכל וחלוקה". "מה אתה חושב?", נשאלתי. "אני מבין את נקודת המבט שלכם", אמרתי בכנות, "אבל הייתי שמח אם תשנו אותה ותפסיקו את מנהג הזה מיוזמתכם". לשמחתי לא הייתי עד לגרינד, אם כי עברתי בכפר אחד רק יומיים אחרי הגרינד הראשון של העונה. המים היו צלולים, תכולים ושלווים ושום זכר לא נותר לטבח.

מצדו השני של המצר אפשר היה לראות את הענק ובת זוגו מזווית נוספת ואת הכפר ג'גב (Gjógv) ובו קניון מתחפר בסלע. מעל העיירה אָיֶיה (Eiði), גם היא באי שממול, נפרש מגרש כדורגל סינתטי יפה בשמש וקבוצת נערות ערכה אימון של ערב באור מלא בין אגם קטנטן, פיורד ושני איים. זוהר צפוני היה הופך את היום למושלם. "זה קורה בערך פעמיים בחודש ואני אף פעם לא התרגלתי לזה", סיפר לי פר. "בכל פעם זה שונה". הלילה לא ירד על טורשהאון וזוהר לא האיר את השמים, ועדיין, היה זה יום קיץ בלתי נשכח של יופי מערפל חושים באמצע הים הצפוני.

לעיתים הכפרים באיים כוללים לא יותר מכמה בתים וכנסייה | צילום: שאול אדר
לעיתים הכפרים באיים כוללים לא יותר מכמה בתים וכנסייה | צילום: שאול אדר

 

מדריך מהיר לאיי פארו

מטבע ושפה: המטבע הוא קרונה פארואזית הצמודה לקרונה הדנית. השפה המקומית קרובה יותר לאיסלנדית נורדית עתיקה מאשר לדנית.

הגעה: לאיים אפשר להגיע בטיסות של חברת אטלנטיק איירווייז מכמה ערים ברחבי אירופה, כולל אדינבורו, קופנהגן, ברצלונה ורומא, או בהפלגה של חברת סמיריל ליין מדנמרק. הטיסות נוחתות באי ואגר, האי היחיד שיש בו שדה תעופה.

תתחבורה פנימית: קבוצת האיים המרכזית מחוברת ברשת של גשרים ומנהרות, שתיים מהן מנהרות אגרה, וברשת כבישים מצוינת (אם כי חלק מהם צרים לעתים). יש תחבורה ציבורית וטיולים מאורגנים, אבל הדרך הטובה ביותר היא שכירת רכב וטיול עצמאי. המחיר יקר, החל מ-48 אירו ליום אם שוכרים רכב לתקופה ארוכה, אבל המרחקים קצרים ומחיר הדלק זול יותר מאשר בבריטניה.

לינה: בטורשהאון עצמה יש כמה מלונות, כגון מלון האפניה (Hafnia) ומלון פורויאר (Føroyar), שניצב על רכס המשקיף על מרכז העיר. המלונות יקרים ומומלץ לבדוק דירות לנופש ובד אנד ברקפסט ברחבי האיים דרך פורטל התיירות המצוין 62°N – אפשר גם להזמין טיולים מאורגנים או לשכור רכב מהאתר או דרך האתר הרשמי של ויזיט פארו אייילנדס, המומלץ בפני עצמו כמקור מידע מצוין.

אוכל: האוכל באיים יקר אבל הסופרמרקטים טובים מאוד ומומלץ להצטייד בהם לקראת טיולים באיים הקטנים יותר, שם לעתים אין יותר מחנות מכולת קטנה. בקניון אס-אם-אס (SMS) בטורשהאון (ליד האצטדיון) יש סופרמרקט מרשים (Miklagarður) שנראה כאילו יצא מעיר בירה גדולה. שם אפשר להתרשם גם מהכבש המיובש ולקנות לנגוסטינים חיים. בעיר עצמה יש אפשרויות רבות לסעוד, ממקומות למזון מהיר וזול יחסית, כגון פיצה, פיש אנד צ'יפס וברגר קינג, ועד למסעדת קוקס המפוארת במלון פורויאר. במרכז העיר ממש, בבקתת עץ מקסימה, נמצאת ארסטובה (Áarstova) המצוינת המגישה מאכלי טלה ודגים מסורתיים אך ידידותיים גם לזרים. וברברה פיש האוס (Barbara Fish House) ששוכנת אף היא בבקתה.

שאול אדר – עיתונאי, תושב לונדון

הכותב היה אורח של של לשכת התיירות של איי פארו.

[tobutton text="%22%u05DC%u05D4%u05D6%u05DE%u05E0%u05EA%20%u05DE%u05DC%u05D5%u05DF%20%u05D1%u05D0%u05D9%u05D9%20%u05E4%u05D0%u05E8%u05D5%22" link="%22http%3A//www.booking.com/country/fo.he.html%3Faid%3D395994%3Blabel%3Darticle110914%3Bsid%3D08f48927206b81b142cc51d3551570f9%3Bdcid%3D4%3Bhide_ss%3D1%26%3Borigin%3Ddisamb%3Bsrhash%3D1486009098%3Bsrpos%3D1LABEL%3D%26atmagfaroeislands%22" theme="pink_red" target="blank" ]