הגרסה המיותרת

צפייה בסרט הדוקומנטרי המצוין "Andy Warhol: A Documentary Film" בבימויו של ריק ברנס לפני כשנה, עוררה בי סקרנות לגבי אידי סדג'וויק. בתוך סרט של ארבע ומשהו שעות, המתאר כל צעד וצעד בקריירה ובהתפתחות של אנדי וורהול, היתה האפיזודה של אידי קצרה וחולפת וכללה רק כמה תמונות סטילס של שניהם ביחד באירועים – אזכור לגבי היותה השראה שלו, וסיפור התדרדרותה בכביש הסמים המהיר אל מותה הבלתי נמנע.

כבר אז הרגשתי שיש שם משהו לא פתור. חשתי כי מוצג לפני פרק חשוב בחייו של וורהול, אשר בניגוד לשאר התחנות שעבר, קשה לתאר אותו. אולי בגלל שיש חורים בסיפור, אולי כי אין מספיק חומרים, ואולי כי משהו הסריח שם.

"פקטורי גירל", בבימויו של ג'ורג' היקנלופר, שברזומה שלו מצויים גם כמה סרטים דוקומנטריים, נשמע מספיק מסקרן כדי ללכת לצפות בו, והציע הרבה מרכיבים מבטיחים: סיקסטיז, נוסטלגיה, אמנות, לחיות את החלום, הפקטורי, אנדי וורהול, מרד, תרבות שוליים והוולווט אנדרגראונד. יתרון, לכל הדעות, ל"סתם" סרט שממציא עלילה ותקציר ומצפה שתבואו לראות אותו.

אז מי בעצם היתה אידי סדג'וויק ומה התפקיד שלה במיתוס? שואל הסרט ועונה, או מוטב לומר- מנסה לענות. אידי היתה בחורה יפה וכובשת, עם המון סטייל וחוש לאופנה, שהחזיקה קרן נאמנות כבדה, כזאת שאפשרה לה להיות משוחררת מדאגות כלכליות, ואולי ליפול ביתר קלות למעגל הקסמים של וורהול וה"פקטורי".

היא מגיעה לניו יורק, ומהר מאוד הופכת לדמות מרכזית בסרטיו של וורהול ובסצנת השוליים של אותה תקופה. השחרור, הסחרור, רוח התקופה ומשקעים נפשיים מעברה דוחפים אותה לידיהם המחבקות של הסמים. היא מתמכרת והופכת לכרוניקה של סוף ידוע מראש.



היה או לא היה

בסרט, שמשלב בין אירועים אמיתיים ובין אירועים שמומצאים ביד לא אמונה, מתאהבת אידי לחלוטין במוסיקאי מצליח (היידן כריסטנסן, "מלחמת הכוכבים"), שלמרות ההימנעות הבוטה והבולטת מידי מלקרוא לנער בשמו, ברור כי מדובר בבוב דילן הצעיר.

דילן, שחשש כי הסרט ירמוז לכך שיש לו חלק במותה של סדג'וויק, איים להגיש תביעה נגד יוצרי הסרט, וזו כנראה הסיבה לשם הבדוי "בילי" שקיבל המוסיקאי בסרט. כך או כך, מוצג דילן כגבר היחיד שאידי באמת אהבה, וכמי שאהב אותה ושנתן לה הזדמנות לצאת ממעגל ההרס העצמי.

הסרט מטפח את הסברה לפייה וורהול היה סוג של ערפד שניזון מאחרים, ושלמעשה חי את חייו דרך הסובבים אותו שחיו ושהעזו יותר ממנו. אידי סדג'וויק, ממנה הוקסם כל כך, היתה בחורה יפה, מוכשרת ופתוחה מספיק כדי לאפשר לו להציץ ולחיות דרכה, וחוסר הגבול שהיה לכל זה מומחש היטב בסצנה בה אידי כמעט נאנסת מול המצלמות (מילולית ופיזית) בעוד וורהול וחייליו הנאמנים צופים בניסוי האנושי ומצלמים. כולם, ובינם אידי סדג'וויק, אומר הסרט, היו רק כלים במשחק של וורהול האמן, שצפה בהם, שיחק בהם, ניצל אותם ומעולם לא שילם להם.

ייתכן שלהיקנלופר היו כוונות טובות ושהנושא קרוב אליו, אך התוצאה גרמה לי לשאול את עצמי שוב ושוב – מי צריך את זה? למה לא עשו סרט דוקומנטרי? האם לא היו מספיק חומרים? האם באמת היה צורך בשחזור שמזכיר לך יותר מדי פעמים במהלך הסרט שהוא שחזור? האם באמת היה צורך בסצנות מביכות דוגמת זו עם ניקו והוולווט אנדרגראונד, בהן נדמה כי מדובר בפרודיה גרועה?

בסופו של סרט הרגשתי כי שום דבר ממה שידעתי על סדג'וויק לא קיבל חיים, וכי הריגוש האמיתי נמצא בחומרים הדוקומנטריים שהוקרנו בחמשת הדקות האחרונות. ההצעה לפרשנות שנתנו לי כאן היתה שטחית ולא מדויקת עד כדי כך שאולי מוטב היה לי להישאר סקרנית, ולאידי סדג'וויק להישאר בגדר תעלומה.

העובדה שהסרט מבוסס על חומרים אמיתיים ובדיוניים כאחד גורמת למי שיודע דבר או שניים על וורהול והפקטורי להתעסק בעיקר בשאלת "היה או לא היה". הרומן עם דילן מלא חורים וההישענות עליו גדולה מדי. יש עודף בסצנות שמסמנות "וי" על אינפורמציה ידועה בנוגע לסדג'וויק, והמוצר המוגמר הוא לא פחות ולא יותר קלישאה.

גיא פירס כאנדי וורהול (ממנטו) משחק נפלא כשמשווים אותו למקור, וסיינה מילר (קזנובה) גם כן עושה עבודה טובה, אך נראה כי התסריט הפלקטי לא נתן להם הזדמנות לשחק באמת, וכי עיקר תפקידם מסתכם בחיקוי. גם אם וורהול וסדג'וויק לא התנהגו כמו אנשים אמיתיים במציאות, אין זה חשוב. כשדמויות בתסריט נשארות אטומות ושטחיות, אין טעם לצלם סרט. הם היו רחוקים ונותרו רחוקים. ובסופו של דבר, גיבורים שנשארים רק אייקונים, לאורך כל הדרך והסרט לא מרגשים אף אחד.

"פקטורי גירל", ארה"ב 2006. בימוי: ג'ורג' היקנלופר. משחק: סיינה מילר, גאי פירס, היידן כריסטנסן, ג'ימי פאלון, מינה סובארי. 99 דקות.