הגיע הזמן לשעון

ארבע שעות הפרידו בין שתי הטיסות. ארבע שעות בשדה התעופה של מוסקבה זה רע. אם יש חמש או שש שעות כדאי כבר לחתוך לעיר, אם יש שעתיים רצים מטיסה אחת לאחרת, אבל ארבע שעות זה נצח, ואין דרך להימלט ממנו.

רבע שעה לאחר הנחיתה ישבתי בקפה המגעיל בקומה השנייה של הטרמינל וניסיתי להבין מה כתוב בתפריט שהמלצרית הלא אדיבה הטיחה על שולחני. חצי שעה לאחר מכן כבר שוטטתי בין החנויות הפטורות ממכס, מתבונן במדפים ארוכים שעליהם ניצבו אלפי בקבוקי וודקה.

לא חלמתי אפילו לקנות משהו. אין לי תשוקה עצומה לבגדים חדשים ואני מתקשה מאוד בקניית מתנות לבת זוגי. יש לה טעם מצוין, והיא פשוט לא כל כך מאמינה בטעם שלי. לא מעט שנים התמחיתי בקניית עגילים. כמה כבר אפשר לטעות בעגילים? אין להם מידה, בדרך כלל הם די זעירים והמחיר שלהם לא בשמים.

בשדה התעופה של מוסקבה לא מוכרים עגילים. סרקתי את שורת החנויות שלוש פעמים, ואפילו התעניינתי בנימוס אצל כמה מוכרות איפה אוכל לרכוש עגילים. כולן משכו בכתפיים ואמרו, "לא כאן". באין עגילים החלטתי שהגיע הזמן לקנות לבת זוגי שעון.

על פניו זה לא נשמע לי מסובך במיוחד. נכנסתי לחנות שנקראה "אורלוגיה". שתי מוכרות נאות ניצבו מאחורי הדלפק המבהיק וחייכו אלי בחום. הבהרתי שאני רוצה שעון נאה כמתנה לאישה.

"ודאי. יש לנו מבחר גדול. האם אשתך צוללת?"

"סליחה?"

"האם אשתך צוללת, אתה יודע, בים, באגם או בנהר?"

עניתי בזהירות בשלילה.

"חבל", ענתה המוכרת, "כי יש לנו מבצע מצוין על שעונים ספורטיביים שפועלים גם בעומק של שישים מטר מתחת למים. איכות גבוהה ביותר. משהו פנטסטי".

פנינו לאחד הארונות המוארים באור יקרות שבהם סודרו שורות ארוכות של שעונים.

"האם אשתך עונדת יהלומים?"

זה כבר נשמע קצת יותר הגיוני, אם כי לא פחות תלוש מהמציאות. אשתי ראתה יהלומים בסרטים שבהם הופיעה מרילין מונרו. מונרו שרה פעם על כך שהאבנים האלה הן ידידותיה הטובות ביותר של האישה, אבל איכשהו במהלך השנים יצא כך שהידידות הטובות של אשתי עוסקות ביוגה או בפלדנקרייז וגרות במגדיאל. הן אמנם מבריקות, אבל אין להן קשר ליהלומים.

במבוכה מסוימת הנדתי בראשי לשלילה גם הפעם. המוכרת משכה בכתפיה והתקדמה ארון אחד לכיוון היציאה מהחנות. כאן הוצגו שעונים בצורות משונות וללא ספרות. בכולם היו מחוגים קטנים שסבבו בחלל ריק. לא הייתה שום דרך לפענח בעזרתם מה השעה. ניסיתי לרמוז שהמכשירים החביבים האלה לא משרתים את מטרתם, והמוכרת נעצה בי מבט תוהה.

הארון הבא הכיל שעונים הגיוניים יותר. היו להם ספרות, היו מחוגים, אפשר היה להבין מה השעה, אלא שבכולם הופיעו תמונות של אנשים שלא הכרתי.

"מי הדמויות שצילומיהן מודפסים כאן?", שאלתי בעניין.

"מה זאת אומרת?", תהתה הצעירה, "אלה הזמרים הרוסים המפורסמים ביותר. אתה לא רוצה לומר שאינך מכיר את ולרי לאונטייב?". ייאוש קל עלה מקולה והיא הלכה לדלפק להתלחש קצת עם חברתה.

ניצלתי את ההזדמנות והסתובבתי עוד קצת בחנות. ברמקול כבר הודיעו על הטיסה שלי. הרגשתי את הלחץ גואה. אני לא יוצא מפה בלי שעון, החלטתי בניגוד לכל היגיון. בפינת החנות, על דוכן מיוחד, ניצב שעון יפה, ברור, לא מהודר מדי, עם רצועת עור חומה נאה. הצבעתי עליו בהחלטיות ואמרתי למוכרת, "אני אקח את השעון הזה בבקשה".

המוכרות החליפו מבט. אחת מהן שאלה בחשש מסוים אם אני בטוח, כלומר, הבחירה לדעתה מצוינת אבל בכל זאת, לא כל אחד מגלה טעם טוב כל כך. איך לארוז לך?

משה גלעד – עיתונאי, כותב ב"הארץ"

גם לכם יש סיפור מעניין מארצות רחוקות?
שלחו אותו אלינו בצירוף תמונות ואולי גם הסיפור שלכם יתפרסם באתר