הגולם קם על יוצר

"איש איטי" של ג'.מ. קוטזי יכול היה להיות רומן לא רע בכלל

3 בדצמבר 2007

88 שיתופים | 132 צפיות

זו לא היתה אהבה ממבט ראשון, גם לא אהבה ממבט שני. בעצם, אם נודה באמת – לא היתה כאן אהבה בכלל. "איש איטי" של ג'.מ. קוטזי לא מתח את מיתרי הרגש שלי, ואפילו הגדיל לעשות ושיעמם אותי.

כבר בתחילת הספר, בלי שום משחק מקדים, מעמיד אותנו קוטזי בפני סיטואציה טראגית, שתכין אותנו להתמודדות שתבוא בהמשך.

פול ריימנט, איש גרוש וערירי בשנות ה-60 לחייו, רוכב על אופניו, כשלפתע הוא נפגע ממכונית נהוגה בידי צעיר פוחז. ריימנט חוטף פגיעה קשה, הוא מובהל לבית החולים ורגלו נקטעת. כאן מתחילה ההתמודדות, ואיתה מגיע הפיכחון.

הכוונה היא לא לפיכחון של ריימנט, אלא לפיכחון של הקורא. אם ציפיתם לחזות בתסריט התמודדות קלאסי, בו הגיבור נקלע למשבר קשה, מוצא את משמעות החיים, ומכאן והלאה לומד לחיות עם המצב ואפילו לשדרג את חייו, זה לא מה שתקבלו. אתם תקבלו את המציאות. ומהי בעצם המציאות?

קוטזי הוא לא אחד שמסתכל על העולם דרך משקפיים ורודים, אלא דרך עדשות שקופות וצלולות, שלא נאמר מכאיבות. העולם כפי שהוא באמת, מתחת לכל שכבות המייק אפ, מתחת לצביעות ולמסיכות. בעולם של קוטזי אין הרואיות, אין מישורים ואין עיגול פינות.

פול מבין את מצבו ובוחר לסרב להתחיל את חייו מחדש. הוא ממורמר, נטול הומור עצמי, ואין לו שום תובנה חדשה בשבילנו. מדמות זקנה ולמודת חיים היה אפשר לצפות לשניים-שלושה דברי טעם, איזו פנינת חוכמה קטנה, איזה חן נסתר או אולי אפילו עצה טובה, אבל במקרה של גיבורנו – יוק, גורנישט, אפס. פול בוחר לשקוע בייאוש ומתעקש להיות נכה במלוא מובן המילה. המציאות המשעממת והסתמית במלוא הדרה.

לביתו של פול מגיעה מטפלת בשם מריאנה, מהגרת קרואטית שהגיעה לאוסטרליה כמה שנים קודם לכן. בניגוד למטפלת הקודמת, אשר עוררה בפול סלידה בשל התנשאותה המתיילדת, מריאנה מעניקה לו יחס פרגמטי גרידא, כפי שמתייחסים אל מטופל, ופול מצידו מתאהב בה ומוכן לחבל ביחסיה עם משפחתה כדי להשיג דרכה את משובת הנעורים שאבדה לו ואולי אפילו להספיק להביא צאצא להוריש לו את אוסף הצילומים ההיסטוריים שלו. דרך מריאנה מקווה פול להרגיש שוב בריא ושלם, אך החיים מכתיבים לו אחרת, וזה מגיע בדמות אליזבת קוסטלו.

נכה בעולם של נכים שחוברים זה לזה<br />אילוסטרציה: ASAP photos" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/527/29527/380×225.jpg?1196672405" /> </p>
<div>נכה בעולם של נכים שחוברים זה לזה<br />אילוסטרציה: ASAP photos</div>
</p></div>
<p>קוסטלו, גיבורת ספרו האחרון של קוטזי, היא המפנה ההזוי שחל בספר. היא נכנסת אל חייו של פול כסופרת זקנה וטרחנית, המשתמשת בפול כמריונטה לקידום עלילה שהיא כותבת, ומשנה את כל חוקי המשחק. </p>
<p>קוסטלו מודדת את פול, בודקת, מפרקת ומרכיבה, רושמת ומזיזה. בשלב מסוים, אחרי שכבר התנחלה בביתו, היא משדכת לו אישה עיוורת, גם שמה מריאנה, שראה פעם אחת במעלית בית החולים, כדי שיחלקו את נכותם וירוו את צמאונם המיני. הפגישה עם מריאנה העיוורת רק גורמת לפול להרגיש נכה עוד יותר, ולקבל על עצמו את הגזירה – הוא נכה בעולם של נכים שחוברים זה לזה. גרוע אפילו ממושבת מצורעים.</p>
<p>התרגיל המחשבתי של הכנסת דמות ספרותית פרי דמיונו של המחבר לרומן, אשר אמור היה להכניס בו אלמנט אינטלקטואלי ופילוסופי, הפך אותו דה פקטו לפתלתל, משעמם ולא אחיד. אם בתחילת המבוך עוד עקבתי אחרי הסימנים, הרי שבשלב מסוים פשוט איבדתי את הצפון והתחלתי ללכת במעגלים. הדבר העצוב הוא שבסוף לא הגעתי לשום מקום. קוסטלו המשיכה לעצבן, פול חיפש דרכים חדשות לזכות בליבה של מריאנה ודרס כל מה שעומד בדרכו, ונדמה כאילו במקום לעסוק בעלילה, התמקד קוטזי בדיסוננס שבין הסופר לדמויות, כשהן מקבלות חיים משל עצמן. </p>
<p>בכל אופן, להכניס את אליזבת קוסטלו כישות עצמאית ולא כדמות ספרותית, יכול היה להיות שטיק לא רע, אילולא קם הגולם על יוצרו והפך למנצח על התזמורת.</p>
<p>ככל שהתקדם הספר, סלידתי מאליזבת קוסטלו רק הלכה והתעצמה. רציתי לצעוק לה "לכי מכאן, את הורסת את הספר", אבל קולי נבלע בתהום התמליל ההולך ומסתבך, הולך ומתייתר. לא נותר לי אלא לסיים את הספר בתחושה של רומן שהוחמץ. </p>
<p> </p>
</p>
<p style=

הגולם קם על יוצר

ערוצי תוכן

מיוחדים

שירות לקוחות

יובל סיגלר תקשורת בע״מ