הג'וב האיטלקי
הלוואי שג'ובאני ינשק אותי.
אבל לצערי זה רעיון גרוע, מהרבה סיבות. קודם כול, ג'ובאני צעיר ממני בעשר שנים, וכמו רוב הבחורים האיטלקים בני העשרים ומשהו, הוא עדיין גר אצל אמא. ולא צריך יותר מזה כדי לפסול קשר רומנטי בינינו, כי אני אמריקאית באמצע שנות השלושים לחיי, אשת מקצוע, שזה עתה יצאה בשן ועין מנישואים כושלים ומגירושים הרסניים שנמתחו כמו מסטיק, וממערכת יחסים סוערת שהתחילה מיד לאחריהם והסתיימה בשיברון לב מייסר. בעקבות שרשרת האסונות הזאת הפכתי לאישה עצובה ושברירית שמרגישה בת שבעת אלפים. סירבתי עקרונית להמיט את העצמי הישן, העלוב והמוכה שלי על ג'ובאני המרהיב והתם. ואם זה לא מספיק, גם הגעתי סוף-סוף לגיל שבו נשים מתחילות לשאול את עצמן אם השיטה הכי טובה להתגבר על בחור צעיר, יפה תואר ויפה עיניים היא להזמין למיטתן בחור דומה. זו הסיבה שהייתי לבד כבר כמה חודשים. וזו בעצם הסיבה שהחלטתי להתנזר ממין למשך שנה שלמה. המתבוננים המתוחכמים בוודאי יעירו: "אז למה נסעת דווקא לאיטליה?" ועל כך אין לי אלא לענות – במיוחד כשאני מסתכלת על ג'ובאני הנאה היושב מולי – "שאלה מצוינת."
ג'ובאני הוא בן זוגי לחילופֵי-לשונות. נכון שזה נשמע כמו רמיזה מינית מובהקת, אבל לצערי זה רק נשמע ככה. משמעות המונח היא שאנחנו נפגשים כאן ברומא כמה ערבים בשבוע כדי לשפר את כישורי הלשון של שנינו. בהתחלה אנחנו מדברים איטלקית, ואז הוא סבלני כלפי; אחר כך אנחנו מדברים אנגלית, ואז אני סבלנית כלפיו. את ג'ובאני גיליתי שבועות ספורים אחרי שהגעתי לרומא, בזכות הקפה-אינטרנט הגדול בפיאצה בַּרבָּריני, מול המזרקה שבה בּתוּל-ים נושף לתוך קונכייה. הוא (ג'ובאני, לא הבתול-ים) תלה על לוח המודעות פתק לפיו דובר איטלקית ילידי מעוניין להכיר דובר אנגלית ילידי לשיפור השפה. בדיוק ליד הפתק שלו היה תלוי פתק אחר ובו בקשה זהה לחלוטין, החל בניסוח וכלה בגופן. ההבדל היחיד היה המידע ליצירת קשר. בפתק אחד היתה רשומה כתובת אימייל של אדם בשם ג'ובאני; באחר הופיעה כתובת של אדם בשם דאריו, אבל אפילו מספר הטלפון בבית היה זהה.
כבר חצות ושורר ערפל, וג'ובאני מלווה אותי לדירה שלי דרך הסמטאות הצדדיות של רומא, שמקיפות בנחת את הבניינים העתיקים, כאילו הן חלק בלתי נפרד מהם, כפי שיובלי נהרות מתפתלים סביב חורשות ברושים צפופות. הגענו לדלת הדירה. אנחנו עומדים זה מול זה. הוא מחבק אותי בחום. זה שיפור ניכר; בשבועות הראשונים הוא היה מוכן ללחוץ את ידי ותו לא. אם אשאר באיטליה עוד שלוש שנים, אולי בסוף יהיה לו אומץ לנשק אותי. מצד שני, יכול להיות שהוא ינשק אותי עוד עכשיו, הלילה, ממש פה ליד הדלת… עוד יש סיכוי… זאת אומרת, אנחנו מחובקים צמוד-צמוד באור הירח הזה… וזאת תהיה טעות איומה כמובן… אבל עדיין קיימת האפשרות הנפלאה שהוא באמת יעשה את זה ממש ברגע זה… שהוא יתכופף… ואז… ואז… שום דבר.
הוא מתנתק מהחיבוק. "לילה טוב, ליז יקירתי," הוא אומר. " Buona notte, caro mio- לילה טוב, יקירי," אני עונה. אני עולה במדרגות לדירתי שבקומה הרביעית, לבד לגמרי. אני נכנסת לדירת החדר הזעירה שלי, לבד לגמרי. אני סוגרת את הדלת. עוד הירדמות בדד ברומא. עוד לילה ארוך לפני, ובמיטה לא מחכים לי אף אחד ושום דבר, רק ערמה של ניבונים ומילונים איטלקיים. אני לבד, אני לגמרי לבד, אני לחלוטין לבד. ברגע שאני תופסת את המציאות הזאת, אני מפילה את התיק, צונחת על ברכי ומצמידה את המצח שלי לרצפה. בתנוחה הזאת אני שולחת ליקום תפילת הודיה שוקקת. בהתחלה באנגלית. אחר כך באיטלקית. ובסוף – מה שבטוח, בטוח – גם בסנסקריט.
"לאכול, להתפלל, לאהוב", אליזבת גילברט. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 88 ש"ח
מתוך: מגזין COSMOPOLITAN
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה