הבדל תאומי

הבדלי טמפרמנט הם עניין שכיח בין אחים בכלל ותאומים בפרט. אבל מה עושים כשההבדלים קיצוניים במיוחד? כאשר האחד, אביב, מתגלה יותר ויותר כ"ילד מהספרים" ואילו אחיו, אור, מאובחן כהיפראקטיבי של ממש? מחקר בלתי רשמי שביצעתי בין כמה הורים לתאומים ובפורומים שונים העלה תמונה מעניינת. פעמים רבות סובל אחד מבין התאומים מהפרעת קשב. בחלק מכריע מבין המקרים מדובר בצעיר יותר (התאום שנולד שני). לא מצאתי הסבר לתופעה בספרות, אך אני מתמודד איתה מדי יום.

היום של אור (ושלי) מתחיל בשעה שבע בבוקר בבריכת השחייה. אם ברצוני לחסוך מעצמי טלפונים נואשים מהגננת במהלך היממה, כמו גם עדויות על מינוי של מפרק זמני לגן הילדים, כדאי שהילד יתחיל את היום במים עמוקים. מדובר בפתרון שמצאתי כדי להפחית את פעלתנותו של אור להמשך שעות שהותו בגן, נוהל שעובד היטב עד כה.

במשך אותו זמן בבוקר מבלה אביב תאומו בארוחת בוקר קונטיננטלית עם סבא אביגדור. סבא אביגדור, יש להזכיר, הוא הסבא שלי ואביב הוא נינו. יחד הם מבלים בנעימים, זוללים מעדני שוקולד, וכמיטב המסורת שהחלה עוד בתקופתם של אחיי בסוף שנות ה-70 , מחסלים לו את החלווה ומשאירים רק פירורים. "הוא ילד טוב מאוד", מעביר לי דיווח סבי היקה, "אוכל הכל".

בוודאי שהוא אוכל הכל. הרי גם אותנו טרח סבא להאביס במעדני שוקולד וקוביות חלווה עתירות מימדים. "הכי חשוב שהוא יוצא לגן בזמן", אני מעיר. "ואיזה עברית יש לו! יותר טובה משלי". סבי מעולם לא הצליח להתרגל לשפה המקומית למרות שעלה לארץ כבר בשנת 1939. "תגיד", הוא אוחז בזרועי, "מה זה 'שכיח'? אתמול הבן שלך שאל אותי אם צפע הכרמל שכיח באזור. לא ידעתי מה לענות לו".

"אז מה אמרת לו?"

"דווקא בשנים האחרונות מצאתי הרבה צפעים אז אמרתי לו שלא. צדקתי?"

"לא".

מטען חלווה נפיץ

מטען כזה של חלווה הוא דלק מוצק נפיץ ביותר עבור אור. כל גרם סוכר מעלה את הסל"ד במנועיו להספק מקסימלי ולכן יש למנוע בכל מחיר את כניסתם של מאכלים המכילים סוכר אל מערכת העיכול שלו. בלאו הכי גדושים מצבריו באנרגיה עודפת ואין טעם להוסיף שמן למדורה. להיפך, מטרתי שישרוף כמה שיותר מהדלקים היעילים האלו בטרם יבוא במגע עם מי מחבריו או מצוות הגן.

לשם כך אין יעילה יותר מפעילות במים. מעבר להוצאת האנרגיה בבריכה, זוכה אור להכיר את שחייני הבוקר המשכימים קום. מטבע הדברים רובם פנסיונרים וכך יוצא לו להנמיך את ממוצע הגיל בבריכה בצורה דרמטית. במים הוא יכול להכות ולקפץ כאוות נפשו, מבלי לפתוח כהרגלו את סנטרו ומבלי לסכן את הרכוש והנפשות שסביבו.

חומרים דליקים אחרים המגבירים את מנועי הבעירה הפנימית של ילדים היפראקטיביים דוגמת אור הם סרטי פעולה ומשחקי מחשב. אין מדובר רק בסרטי אלימות טהורה מסדרת "גלדיאטור" ו"רמבו", שאותם אין סיכוי שעיניהם יזכו לשזוף עד גיל 18 (כך הייתי רוצה להאמין). אפילו "צבי הנינג'ה" עשויים להצית את תאוות האקשן האינסופית של ילד בעל הפרעת קשב. אם אביב מסוגל לצפות בשוויון נפש כמעט בכל ז'אנר הרפתקני מבלי שיושפע מכך, אצל אור, כאמור, התמונה שונה לגמרי. הגיבור הגדול שלו הוא ספורטקס, האתלט השרמנטי מ"נווה עצלנות". מדובר בגיבור שבזכותו נשברה הספה בביתנו פעמיים ושבגינו קיבל אור כרטיס מינוי לחדר המיון של בית החולים כרמל.

שיפודי תיקנים בנוסח ביתי

פעילותם של השניים ממשיכה להיפרד לכיוונים שונים גם בשעות הצהריים. לאביב טוב בצהרון. הוא בהחלט מסוגל לשהות במסגרת עד לשעות אחר הצהריים. בדרך כלל הוא מעביר את זמנו בנאומים מול שאר ילדי הצהרון על קביעתם של מועדי ישראל בלוח העברי או לחילופין, האם משתייך חטפני השועל למשפחת הכלביים או שמא למשפחת החטפנים.

באותו הזמן נמצא אור אחת לשבוע בפינת החי של היישוב. שם הוא מצוות ליגאל, אחראי ומטפל באמצעות בעלי חיים. זה המקום היחיד שבו מותר לו להחזיק סכין גדולה ואמיתית שחודה נקטם. בסכין הוא מכין סלט לחיות הצמחוניות. תחת עינו הפקוחה של יגאל קוצץ הקטן מעדני פירות וירקות לחתיכות בגודל קוביות מגה-בלוקס.

כאשר אור מנוצל למטרות עבודה, הוא מקדיש לה את כל מרצו ומתגלה כיעיל ביותר. כל דייר בפינת החי מקבל ממנו את מנתו והוא אינו בוחל בשום מטלה. אל השקנאים הוא משליך דגים טריים בעוד קופי המקוק זוכים לשיפודי תיקנים שהכין במיוחד עבורם.

יגאל מתאים לאור מטלות מיוחדות שנועדו להגביר את סבלנותו ולמקד את כושר הריכוז שלו. אחת מהם היא האכלת הלמורים. הקטן מתבקש לשבת בכלובם של זוג למורים מדגסקריים כשצמד בננות קלופות בידיו. הלמורים הרעבים מתקרבים אליו אט אך אסור לו לזוז. אם יעשה זאת יזנקו מיד וינוסו על נפשם. אחרי כמה ניסיונות כושלים שבהם הזניקו תנועותיו הנמהרות את צמד היונקים המפוספסים אל על, צלחה המשימה. אור הצליח לשבת כמה שניות בשקט וגם רעבונם של הלמורים גבר על חששם וסייע בקירוב המשימה אל סופה.

היפראקטיביות היא ללא ספק תופעה מאתגרת להורים ולמחנכים, אך גם לאח התאום. למזלנו ניחן אביב בכוח סיבולת לא מבוטל ובסבלנות רבה כלפי תזזיותו של אחיו. לרוב הוא מקבל את תעלוליו בשוויון נפש. אין דבר באופיו של תאומו הפוחז שאינו מוכר לו מלידה והוא מתייחס אליו בשיא הטבעיות.

תמונה מחיי היומיום המתארת היטב את היחסים ביניהם מתרחשת ממש עכשיו לנגד עיניי: שניהם יושבים על הספה וצופים ב"דורה". אביב יושב בצורה רגילה ואחיו צופה כאשר הוא עומד על ראשו במהופך וחובט ברגליו על הקיר. אני מקשיב מהצד לדו-שיח המתקיים ביניהם.

"אור, אתה רוצה שנלך אחר כך לפינת החי?"

"אני רוצה אבל מפחד. אתמול מצאו שם נחש צפע".

"אל תדאג", מרגיע אביב. "שאלתי אתמול את סבא אביגדור אם הצפע שכיח באזורנו".

"ומה הוא אמר?" מסתקרן אור.

"הוא אמר שלא".