הבאר של הילד שמעון

העיירה וִישְׁנֵבָה(Vishneva), צפונית-מערבית למינסק, בירת בלארוס, אינה מקום סוער במיוחד, ודאי לא בשעה עשר בלילה. למעשה היה קשה להבחין אפילו בבתי העיירה. אימצתי את עיניי, שפשפתי את זגוגית החלון במיניבוס, ניסיתי לראות משהו. חושך מוחלט שרר סביבנו.

שולי הכביש הצר הפכו למדרכה, בתים ברורים יותר הופיעו בצד הדרך. המיניבוס עצר. התוכנית של היום ההוא קצת השתבשה. לא היינו אמורים להגיע לווישנבה בשעה כה מאוחרת. כמה מחברי הקבוצה הציעו לוותר על הביקור במקום, אבל אחדים מאיתנו, ובכללם אני, לא הסכמנו. הלא וישנבה היא עיירה חשובה.

הנשיא שמעון פרס נולד כאן ב-2 באוגוסט 1923. וישנבה הייתה אז חלק מפולין. היום היא חלק מבלארוס. היא מוזכרת בכל אנציקלופדיה, באתר האינטרנט של משרד החוץ, באתר בית הנשיא ובכל מקור מידע שמכבד את עצמו ורוצה לכתוב משהו על תולדות מדינת ישראל בעת החדשה. איך אפשר לחלוף לידה ככה סתם, בלי לעצור, לבקר, לחוש את האנרגיות המצוינות של המקום?

ואלריה, המדריכה שלנו, הצביעה על שער ברזל קטן לצד הרחוב ואמרה, "זה כאן". רוב חברי הקבוצה החליטו שההתרשמות מן האתר, כפי שראו אותו מהחלון המעורפל, מספקת אותם לגמרי. בסופו של דבר ירדנו ארבעה. ואלריה, אישה נמרצת וחדורת ביטחון עצמי, צעדה בראש, פתחה את שער הברזל הקטן ונכנסה לחצר החשוכה. בהיסוס מסוים צעדנו בעקבותיה. מאחורי הגדר התגלה בית קטן, חשוך כמעט לגמרי.

זה מה שרציתם לראות, לא?

"סליחה, ואלריה, זאת לא חצר פרטית של אנשים?"

"כן, ברור. בואו, כבר מאוחר. אני חושבת שזה כאן, בחלק האחורי של החצר".

"אולי כדאי לשאול את רשותם?"

"לא לבלבל את המוח. אין לנו זמן. יש לנו עוד יותר ממאה קילומטר נסיעה עד למקום שאנחנו לנים בו".

ואלריה הצביעה על משהו שנראה כמו מלונה צהובה.

"מה זה שם?"

"הבאר של פרס. זה מה שרציתם לראות, לא?". ואלריה אינה מסוג האנשים שמהססים. כעבור דקה כבר עמדנו בבוץ, קצת נבוכים, ליד המלונה הצהובה, מגרדים בראשנו, מנסים להבין איך קשורה החצר הטובענית הזאת לתולדות הציונות.

הסבר קצר העלה שהבית שבו גרו סבו וסבתו של פרס נהרס כבר לפני די הרבה שנים. במקומו נבנה הבית הקטן שלידו אנחנו עומדים. מן התקופה שבה השתעשע כאן הילד שמעון נותרה הבאר הזאת, שקורתה בינתיים בארגז עץ צהוב.

מלבן מואר נפער מאחורינו, ובדלת האחורית של הבית ניצבה ילדה קטנה, אולי בת שש, יחפה, והביטה בנו במבט תוהה, מוצצת קווצת שיער בזווית פיה. ואלריה נופפה לילדה בעליזות ואמרה משהו ברוסית. הילדה נעלמה, וכעבור רגע הופיעה ילדה קצת יותר גדולה, בערך בת 12, גם היא יחפה. היא התייצבה בדיוק באותה תנוחה כמו אחותה, והתבוננה בנו בשקט מוחלט.

שתי דקות אחר כך הופיעה בפתח הבית אמן של הילדות, יפהפייה בחלוק ורוד, שירדה לחצר הבוצית בנעלי בית. היא הציגה את עצמה בחביבות, אמרה שקוראים לה סווטלנה, חייכה אלינו בחום ושאלה מה שלומנו. אם היה יוצא מן הפתח קשיש נרגן, אוחז רובה ציד דרוך ומשמיע קללות ברוסית מתגלגלת, הייתי קצת פחות מופתע.

לוואלריה כל זה נראה טבעי לחלוטין. היא ניהלה עם סווטלנה שיחה מהירה ולא מובנת, ואז שאלה אם אנחנו רוצים לטעום את המים מהבאר.

"מה?"

"אני לא בטוחה שיש להם טעם מיוחד, ואני לא רוצה שתתאכזבו, אבל סווטלנה אמרה שהאורחים הקודמים שבאו לראות את הבאר ביקשו לטעום מהמים. אז היא חשבה שזה אולי מנהג חשוב אצלכם".

סווטלנה לא חיכתה רגע. היא דשדשה בנעלי הבית בבוץ, ומיד שבה ויצאה עם כוס זכוכית והחלה לשאוב מים מהבאר של פרס. לגמנו כל אחד בתורו. היה להם טעם של מים.

ואלריה הודתה לסווטלנה והאיצה בנו לחזור למיניבוס.

"היא יודעת מי זה פרס?"

"כן. היא אמרה שבערך פעם בחודש באים לכאן אנשים כמוכם, קצת מוזרים, ורוצים לראות את הבאר. אין לה בעיה עם זה. העולם מלא משוגעים והיא כבר ראתה דברים גרועים מזה. היא גם אומרת שאולי גם הבת שלה תהיה פעם נשיאה".

הילדה הקטנה עמדה שוב בפתח המואר, נופפה לנו ביד ורצה לתוך הבית, מתגלגלת מצחוק.

משה גלעד– עיתונאי, כותבב"הארץ". ספרו "מסעות בלי קנה מידה" ראה אור בהוצאת עם עובד