האמת המרה – חלק ב'
כשאדם יקר לילד הולך לעולמו, יש הורים שבוחרים להסתיר זאת מהילד, מתוך רצון לגונן עליו. האם הדבר רצוי ומה קורה כשילדים אלה מגלים בבגרותם שהסתירו מהם את האמת? - חלק ב'
כל תגובה לגיטימית
שלב התגובות הרגשיות של הילדים והתנהגותם בעקבות הידיעה על האובדן, עשויה לכלול קשת רחבה של תגובות. החל מביטויים סוערים של כעס, האשמות של ההורים, דיכאון, בכי, עצבות קשה ועד התבודדות והסתגרות.
שלו מציינת, כי כיום סוברים שאין הבדל גדול בין התנהגות של ילד בעקבות אובדן ובין התנהגות של בוגר במקרה דומה. ילד שמבין מה אירע וחווה חוויה רגשית של אובדן, יכול לחוש – בדומה למבוגר – תחושת עצב עמוק, חוסר אונים, דיכאון ופחד, רגשות אשם וכעס. החל מהפניית אצבע מאשימה כלפי המבוגרים, שלא עשו די כדי למנוע את המצב הטרגי שאירע ועד תחושה של רגשות אשם שאופפת ילדים שחשים שהם גרמו לאסון. כל התגובות האלה הן לגיטימיות לחלוטין ויש להבין שלכל לילד יש זכות להתאבל על האובדן בדרכו שלו.
שלו מוסיפה, כי ילדים עוברים במהירות ממצב רגשי אחד לאחר, כמו גם ממצב של אבל למצב של שמחה: "חשוב ביותר שמבוגרים יכירו בכך שילדים יכולים באותה נשימה להכיל בתוכם רגשות סותרים. בנוסף, ילדים חשים צורך להמשיך במהלך חייהם, ולכן יהיה זה שכיח לראות שילד פורץ בבכי סוער ומביע רגשות קשים של כעס הקשורים לאובדן ובמהרה חוזר לשחק במחשב או עם חבריו. ככל שהילד צעיר יותר, ניתן לצפות יותר למעברים חריפים יותר".
אילו פחדים מוחשיים עוברים על הילד כשמספרים לו על מותו של אדם שהיה קרוב אליו ודמות דומיננטית בחייו?
שלו: "ילדים שנחשפים לאובדן מוצפים בפחדים וחרדות לגבי העתיד. הפחדים כתוצאה מהשינויים שמתרחשים תלויים כמובן בקרבתו של האדם שנפטר. אם למשל, אחד מההורים נפטר, הילדים חשים שכל סדר עולמם השתבש ואינם יודעים מי ידאג להם בעתיד. במקרה אחר, כשאח בכור נפטר, הילד שואל את עצמו מה יהיה מעמדו כעת, האם הוא יתפוס את מקומו של אחיו ויהפוך בעקבות המוות לבן בכור.
אנחנו גם יודעים כי בתקופה קשה זו ההורים עסוקים ביותר באבלם ולא פנויים רגשית לנהל שיחות מרגיעות עם הילד. הילדים חשים בתגובה הקשה של המבוגרים סביבם, הופכים למפוחדים ומעדיפים לברוח לעולמם מאשר להצטרף למבוגרים".
ומה לעשות כשהילד מפסיק לדבר עם הסביבה ומסתגר בחדרו ומאשים את עצמו?
שלו: "פעמים רבות לילדים קשה יותר למצוא מילים לבטא את עומק הכאב ומהות הרגשות והם מבטאים את הקושי דרך ההתנהגות. אם הילד מסתגר בחדרו, כדאי להכניסו לחדר ולשאול אותו אם הוא רוצה לשתף את המבוגרים במחשבותיו וברגשותיו. חשוב שהמבוגר יידע "לקרוא" את התנהגות הילד ויסייע לו למצוא את המילים. גם ההתפתחות של תחושת האשמה אצל הילד טבעית ביותר. לכן אם הילד חושב שסבו מת כי הוא היה ילד רע, חשוב לתת לו לדבר על הכעס ולהשתחרר מתחושת האחריות על המוות".
וכיצד יש להגיב להתנהגות הילד במקרה של בכי תמרורים, הסתגרות וכולי?
יואלס: "יש לאפשר התנהגות זו, לתת מקום לרגשות ולהסביר לו אותה, "אתה בוכה כי קשה לך או כואב לך".
חוזרים לשגרה
ולמרות הקושי, ילדים מצליחים לחזור לשגרה אפילו מהר יותר מאשר המבוגרים. שלו מציינת כי החזרה לחיי השגרה של בית הספר חשובה ביותר לילדים: "ילדים לא רואים את החזרה לשגרה כבגידה בכאב ובזיכרון. להיפך, יש ילדים שבית-הספר הופך להיות עבורם המקום היחיד בו הם חשים שיוכלו להתמודד ללא רגשות מציפים וללא רגשות אשם".
"מצד אחר, יש ילדים שחוששים לחזור לשגרה, בשל תחושת בושה ושוני כתוצאה מהאובדן. יש ילדים שפוחדים מתגובות של חברים לכיתה: 'מה הם יגידו?' מה אענה להם כשישאלו על המת?' ועוד. יש לזכור כי ילד לא רוצה להיות יוצא דופן ושונה, הוא רוצה להיות אחד מהחבר'ה ולא רוצה שירחמו עליו. אבל, מצד אחר הוא גם רוצה יחס מיוחד, התחשבות מיוחדת כי הוא חש פגוע. לכן הוא זקוק לשותף בוגר שעימו יוכל לחלוק את קשייו ושאלותיו, ליד מכוונת ומעודדת, שהיא במקרה זה צוות ההוראה בבית הספר ובפרט מחנכת הכיתה", מסבירה שלו.
וכיצד מורה יכול ל עזור?
שלו: "למורים, ובעיקר למחנכים, יש תפקיד מרכזי בסיוע לילד בעיבוד האבל. ראשית, עליהם לזכור כי הילד מתמודד עם האובדן לצד מטלות היום-יום שמצופות ממנו בבית הספר. מורה טוב יידע לתווך עבור הילד את הקושי ולסייע לו לחזור לשגרה גם מבחינה אישית וגם מבחינה חברתית. האובדן קוטע את סיפור החיים של כולם, לכן ניתן לעזור לו לחבר את סיפור החיים שנקטע שמתחיל לפני האירוע הטראומטי. הסיפור עוזר לילד ליצור רצף כרונולוגי מיום לפני האובדן ועד ההתמודדות שלו עם האובדן, ולספר על הכאב מנקודת מבטו. אפשר גם לעודד את הילד לצייר ואפילו לכתוב תסריט שקשור לנושא האובדן ושיאפשר לו לבטא אותו ביתר קלות".
האם לתת לילד להשתתף בהלוויה?
ד"ר תרצה יואלס אומרת כי באופן עקרוני השתתפות של הילד בהלוויה של אדם קרוב כמו סב, אפילו עוזרת לו להבין בגיל זה את הסופיות שבמוות.
- יש לקבל את הסכמת הילד להשתתף בהלוויה.
- יש להסביר מראש מה יהיה בלוויה, את טקס הלוויה, ולאפשר לילד להעלות את פחדיו וחששותיו. חשוב להסביר לילד תוך כדי הלוויה את התהליך, ולתמוך בו – לא להשאיר אותו לבד.
- חשוב לדבר עם הילד בתום ההלוויה על מה שראה: התפרצות קשה, טקס הקריעה לאות אבל וכו'. יש לאפשר לו לשאול שאלות, לפתוח פתח להסבר על כאבם של אחרים וכאבו שלו. לפעמים הילד עד להתנהגויות של אחרים שבכאבם צועקים, או בוכים בכל רם. אם התייחסותו להתנהגויות אלה אינה מובאת באופן ספונטני, חשוב שההורה יעלה זאת ויסביר לילד על דרכם השונה של אנשים להתמודד עם כאב.
- אם הילד ביקש שלא להגיע להלוויה, בשלב זה הוא כנראה אומר שהוא עדיין אינו מוכן ויש לכבד את בקשתו. יותר חשוב מבחינה רגשית לדבר על האובדן על הגעגועים ולא לשים דגש רב כל כך על הלוויה.
מתוך: מגזין הורים וילדים
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה