האם לגור ליד ההורים? – חלק ב'
איכות הקשר: תודה מול אבל
גם הילדים מפתחים מערכות יחסים משלהם עם המשפחה המורחבת, בעיקר כשישנם עוד ילדים בגילאים דומים בתוך המשפחה. "מבחינת הילדים, המפגש המורחב מאוד נעים להם. בעיקר אם יש ילדים באותו הגיל, ואז החברים הראשונים של הילדים הם דרך התא המשפחתי", מאשרת לביא-גולדווסר, "אבל צריך לזכור שישנן משפחות שונות. ישנן משפחות שנפגשות ותו לא, ויש משפחות שבהן יש גם יחסי חברות. למעשה, הקִרבה בדור השלישי, בין הילדים, תלויה הרבה מאוד ביחסים בין ההורים. ולפעמים אנחנו רואים שיחסים בין הורים יכולים לעבור לדור הבא, כך נראה שאם יש אחים תחרותיים, התחרות יכולה לעבור גם אל ילדיהם".
לפעמים הקשר בין הסבים לנכדים הוא טוב מהמצופה אצל ההורים. הורים שבילדותם חוו חוסר זה או אחר ביחסים עם הוריהם – איך הם מקבלים את העובדה שלנגד עיניהם מתרקמת לה מערכת יחסים טובה יותר בין ילדיהם לבין הוריהם? אידלמן: "אני חושבת שסבים שמצטיינים עם נכדיהם בעוד היוו אכזבה לילדיהם בעבר יכולים לעורר רגשות אמביוולנטיים. מצד אחד, אנו ההורים צריכים לומר תודה על כך שהם טובים איתנו יותר ממה שהם היו איתנו. מצד שני, יכולים להתעורר גם רגשות של אבל: למה ההורה שלי לא יכול היה להיות כך בשבילי כשאני הייתי זקוק לכך? אפשר לדבר על הנושא עם הסבים, אבל לא תמיד זה אפשרי ואז צריך לדבר על כך עם מישהו אחר".
"ישנם גם הורים שמביטים בהוריהם ורואים אותם עושים את אותן הטעויות שעשו איתם, וכעת הטעויות חוזרות אל מול הנכדים. זהו שיקוף קשה ומכאיב, כי כשאתה כהורה מביט ורואה את הוריך מתנהגים עם ילדיך בדרך שאינך אוהב, אתה מבין שכך גם אתה גדלת, כך הם גידלו אותך".
למי הקִרבה מתאימה?
כשהחלטנו לעבור לגור ליד המשפחה, הורמו כמה גבות. בתוך משפחתי אני ידועה כמי שלא אוהבת שמתערבים לה, כמי שלא אוהבת יותר מדי קִרבה. ובכל זאת, שנה ויותר אחרי, אני סבורה שהמעבר היה טוב משציפינו.
"אם האדם עשה תהליך של היפרדות כאדם בוגר, והוא יודע מי הוא ומה הוא ולאן הוא רוצה להגיע, והוא כבר לא עסוק בחיפוש אשמים ובתליית אשמה בסביבה, אדם כזה שחוזר ומתקרב למשפחה המורחבת שלו יכול להתמודד עם השינויים שחלו במשפחה ובמערכות היחסים", אומרת לביא-גולדווסר. "מי שלא נפרד עדיין בנפשו, מי שמתגעגע לעבר באופן לא מציאותי, שעושה לעבר אידיאליזציה, עלול להתאכזב. צריך לבוא בעיניים פקוחות לרווחה, להשלים עם מה שיש ולהפיק את הטוב ממה שיש".
כלומר, צריך לשבת ולחשוב לפני המעבר…
"בוודאי. חשוב לחשוב ולא להגיע להחלטות מתוך אילוצים של מציאות. למשל, בעניין החינוך של הילדים. כשזוג מתחתן ומביא ילדים לעולם, איך הוא מצליח לתמרן בין כל המערכות? זוגות רבים מגיעים למסקנה שעדיף שהסבתא תגדל את הילד, ולא אדם זר – מטפלת או משפחתון, ואני לא בטוחה שזה בא מתוך חשיבה מעמיקה. אנחנו לא באמת עוצרים ושואלים אם אנו באמת רוצים שהסבתא תגדל את הילד. ובאמת, אפשר לראות הרבה חילוקי דעות וכעסים על הרקע הזה, של חוסר הסכמה על חינוך בין ההורים לסבים".
"בכלל," סבורה לביא-גולדווסר, "כל מערכות היחסים שלנו וכל הקונפליקטים ביחסים נובעים מהיכולת להעמיד גבולות ולכבד אותם. משפחות צריכות לשבת עם עצמן ולחשוב מראש על היתרונות ועל החסרונות, ומומלץ לשתף בחשיבה גם את הסבים, שתהיה כמה שיותר שקיפות. כדאי מאוד לגבש כללים לגבי מידת הקִרבה שתיווצר, ואז אפשר לצמצם מראש את החיכוכים ולהפיק את המיטב מהקִרבה. כדאי תמיד לחשוב מראש, ולא, לצערי, כמו שרובנו עושים בדרך כלל – חושבים דרך תנועה ו'מכבים שריפות".
אידלמן מסכמת את הסוגיה במשפט הבא: "מתי זה מתאים? כשזה מתאים לשני הצדדים".
למה הכוונה?
"אני מסתכלת גם על ההורים הצעירים, וגם על ההורים שלהם. מבחינת הסבים, ישנם סבים שעבדו כל חייהם קשה, לעיתים הם עוד תומכים בהוריהם הזקנים, ואין להם דקה לעצמם. לכאלה סבים לפעמים לא מתאים להתחיל מחדש מערכת נוספת של מחויבות לנכדים. יש גבול כמה אפשר לדרוש מאדם. לעיתים ישנה ציפייה, חסרת רגישות בעיניי, של ההורים מהסבים שימשיכו לתפקד כנותני שירותים, וזהו דווקא הזמן שבו הם רוצים לעשות לעצמם".
כלומר, המעורבות בחיי הנכדים היא זכות, ולא חובה?
"בעיניי זוהי זכות ענקית להיות משמעותי בחיי הילדים והנכדים שלך, אבל זוהי זכות ולא חובה, זכות שהסבים צריכים לבחור בה".
ומה עם ההורים? לאילו הורים המעבר מתאים?
"אנשים שעברו כבר כברת דרך פסיכולוגית, ומקבלים את ההורים שלהם כפי שהם, והם לא מצפים מהם להיות משהו שהם לא, יכולים להתקרב מחדש להוריהם וזה יהיה מפגש מאוד חיובי ותומך, כי ההורים יודעים לקבל בברכה את מה שהסבים יכולים לתת. אם אין קבלה ויש אכזבה, הקִרבה הפיזית עלולה להפוך לסיוט, כי כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה".
איך לא מצפים?
"גם כשאנו ילדים וגם כשאנו בוגרים, ההורים שלנו מדי פעם מאכזבים אותנו, בדיוק כפי שהילדים שלנו לעיתים מאכזבים אותנו. אם אתה מתאכזב לעיתים קרובות, וחש שהקשר אינו מה שרצית, צריך לשקול אם מגורים ליד משפחה הם הדבר הנכון עבורך, או שצריך אולי לעשות עבודה עצמית ולשחרר את עצמנו – ואת ההורים שלנו – מהציפייה שהם יהיו מושלמים".
ואדר מסכם: "היום הסבים צעירים יחסית, גם בגיל וגם בסגנון החיים שלהם. יש להם צרכים משלהם, חיים משלהם, והיציאה לפנסיה היא עבורם הזדמנות ליהנות מהחיים. יכול להיות שגידול של דור חדש הוא הדבר האחרון שלו הם זקוקים, ויכול להיות כאן משבר כשהילדים מתאכזבים מתפקוד הוריהם. מילת המפתח כאן היא מינון, מינון בהתערבות של הסבים בחיי ילדיהם, מינון בבקשת העזרה של הילדים מהסבים".
הכי חשוב: תקשורת פתוחה
אדר סבור שההחלטה בדבר המעבר צריכה לעבור שני שלבים מובחנים: השלב הראשון הוא בין בני הזוג לבין עצמם, השלב השני הוא בין הזוג לבין המשפחה המורחבת. אם בני הזוג לא יעשו חשיבה מעמיקה בשלב הראשון, התוצאות עלולות לא רק לפגוע במשפחתיות הרחבה, אלא גם בזוגיות עצמה.
אדר: "הדבר הראשון שזוג צריך לעשות הוא לבדוק בינו לבין עצמו מהי רמת המוכנות לשינוי של כל אחד מהם: ליד אילו הורים שוקלים לבוא ולגור? מהן הדעות שיש לבני הזוג על ההורים של שני הצדדים? מהן מערכות היחסים שלהם עם ההורים? למה אנחנו רוצים לגור לידם? חייבת להיות הסכמה בין בני הזוג, כי אי הסכמה, כמו גם חששות מהמעבר, יכולים לנבא קשיים בהמשך הדרך".
"הדבר הבא הוא שיחה פתוחה עם ההורים. בני הזוג חייבים לברר כיצד מתקבלות הציפיות שלהם מההורים אצל ההורים עצמם. האם הם יכולים ורוצים לקחת חלק פעיל יותר בחיי הנכדים? האם הם מוגבלים ביכולתם? האם יש להם ציפיות משלהם? חשוב מאוד שתהיה תקשורת פתוחה, שתהיה יכולת לשוחח על המעבר הצפוי ועל ההשלכות שלו, כי מערכת היחסים כשיש קִרבה פיזית שונה לגמרי ממערכת היחסים שקיימת כאשר מתגוררים רחוק ונפגשים לעיתים. צריך לשבת ולהגדיר מראש: מיהו ההורה ומיהו הסב, מיהו המחנך ומי לא. כי גם כשהסבים מעורבים, ההורים הם אלו שמחנכים את ילדיהם. הגדרות כאלה יכולות למנוע הרבה חיכוכים עתידיים, כשכל אחד יודע את מקומו."
רוצה לקבל את הגיליון החדש של “את” עד הבית ב-9.90 ש״ח?
(במקום 39.90 ש"ח)