האלטרנטיבה של הגיטרה

בעקבות רשימת חמשת הגיטריסטים הגדולים של ידידי אריאל קרס, החלטתי לחצות עוד גבול בלתי נראה ולפרסם רשימת טופ 5 משלי.

ריצ'י בלקמור, אריק קלפטון ודיוויד גילמור – כבודם במקומם מונח, אך מעולם לא הצליחו לעורר אותי מאדישותי. הנדריקס אמנם ניגן ביותר חייתיות ממה שמישהו אי פעם יצליח, וכמו שכבר כתבתי כאן פעם – כמו ג'ימי פייג' בימי לד זפלין העליזים אף אחד כבר לא ינגן לעולם, כולל פייג' עצמו.

אבל לגבי המורשת המוסיקלית – לאן כבר יש להתפתח כשמנגנים סולמות בלוז (גם אם פתאום מחליטים לקרוא לזה רוק קלאסי)? וזאת הסיבה לכך שמעבר לטעם האישי של כל אחד מאיתנו, גיבורי הגיטרה ה"קלאסיים" אחראים לדורות שלמים של גיטריסטים חקיינים ונגני קאברים, שמעדיפים למחזר עוד פרזה של קלפטון או של הנדריקס על פני לנסות לכתוב משהו מקורי, ומגלים קשיים בהבנת ההבדל בין לנגן יפה ולעשות מוסיקה.

אז הנה לפניכם, בסדר רנדומאלי ולא מחייב, חמישה גיטריסטים גדולים שלא מנגנים על פנדר או על גיבסון.

1. ת'רסטון מור (סוניק יות')

מלך הגיטרה האקספרימנטלית. בסרט "סופר מריו" מגיעים שני האחים ליקום מקביל בו התפתחה האנושות לא מן הקופים אלא מן הלטאות, ות'רסטון מור הוא המקביל הגיטריסטי לרעיון הזה. הנגינה שלו מגיעה מנקודת מוצא זרה לחלוטין – לא התווים הם החשובים, אלא הסאונד – את תפקידי הגיטרה שלו לא ניתן לכתוב בפרטיטורה.

בהופעה במרתף חשוך במערב רחוב 14 בניו יורק, בה נכחתי פעם, הוא לא טרח לפרוט על המיתרים אפילו פעם אחת, לפחות לא איפה שמקובל, נותן לגיטרה שלו המחוברת לסוללת אפקטים לעטוף את המקום בסאונד הזוי, ולהתמזג אבסולוטית באלתור החופשי של שני המתופפים ושל נגן הקונטרבאס שניגנו איתו. אבל לא צריך להרחיק עד לפרויקטי הסולו שלו – מספיק להקשיב לכל אלבום של סוניק יות', להקה שההשפעה שלה על התרבות האלטרנטיבית ב-20 השנים האחרונות היא כבר מזמן לא רק מוסיקלית.



2. ג'וני ראמון (הראמונס) וסטיב ג'ונס (הסקס פיסטולס)

הפאנקיסטים. נמצאים באותו מקום ברשימה כנציגים של תחילת ה-Pאנק משני צידי האוקיינוס. הם לא גיטריסטים של גיטריסטים- כלומר, טכנית אין כל קושי לבצע את תפקידי הגיטרה שלהם. לא תראו בחנות הגיטרות המקומית חבורת גיטריסטים מתלהבים שמשוויצים בריף של הראמונס. הם מגישים ריפים פשוטים וסולואים פשוטים עוד יותר, אם בכלל, אבל ב-Pאנק כמו ב-Pאנק, it's not about music, it's about attitude, והגאונות שבפשטות היא מצרך נדיר גם ובעיקר בעולם שרק הולך ומסתבך.

3. ג'וני מאר (הסמיתס)

האינטליגנט. אולי הגיטריסט האינטליגנטי אי פעם. הוא לא טכני במיוחד, אך הוא אחראי לאין ספור תפקידי גיטרה מהגיהנום, וביחד עם מוריסי אולי לשילוב המכושף ביותר של טקסט, לחן ומוסיקה. כמו רבים וטובים אחרים, גם הוא לא הצליח לשחזר את ימיו הגדולים לאחר פירוק הסמיתס ופרידתו ממוריסי, שותפו ליצירה.

4. ברנארד באטלר (סוויד)

התוספת האישית שלי לרשימה. ספק אם תמצאו עוד מישהו שיכלול אותו, אך שני התקליטים הראשונים של סוויד – גם אם לא בטוח שעברו את מבחן הזמן – הם יצירות מופת של נגינת גיטרה שאביה הרוחני הוא, איך לא, ג'וני מאר ממספר 3. אם מאר הוא באך או מוצרט אז באטלר הוא בטהובן: אותה גאונות, רק בפוסט פרספקטיבה.

5. קית' ריצ'ארדס

היחיד שיכול למצוא את עצמו גם ברשימה של הרוק הקלאסי, אבל מה לעשות, אני שרוף על הסטונס. ריצ'ארדס היה אולי הראשון שהשכיל להפוך טכניקה מוגבלת משהו בהשוואה למתחרים, למושא חיקוי לאין ספור גיטריסטים אחרים. איך? סגנון. חוץ מההרואין שיק שלו והחתימה על כמות נכבדה של קלאסיקות נצחיות, ריצ'ארדס ניגן בסטייל, ואולי זה כל העניין.