חגיגות האלווין בישראל זה דבר מבורך. רק תנו לנו סיבה לחגוג
אבוי למי שחוגג באירוע אמריקאי, נוצרי וממוסחר? שרון קנטור בטוחה שהאלווין זו בסך הכל סיבה למסיבה. אם בין ימי הזיכרון הילדים יהנו גם ממפלצות וממתקים בסגנון אימת-וינטג' זה רק מבורך
דירה צנועה במרכז תל אביב. כעשרה ילדים מחופשים ברמות כאלה ואחרות. הם לא ג'אנקיז של משחקי הדיונון או כל מפחידון אחר, אז הם מחופשים בעדינות, לאף אחד אין מזלג תקוע במצח ונטיפי דם מלאכותי. הילדים עוסקים כרגע ביצירת עכבישים ממנקי מקטרות (מישהו עוד מנקה איתם מקטרות? רק השם הציורי נשמר, מרחף כמו גבר מזוקן מעל פינות יצירה מתפקעות). אחר כך הם יאכלו עוגיות בצורת דלעת או גולגולת. למבוגרים יהיה מרק כתום. בטלוויזיה מוקרן שומר מסך עם דלועים ועטלפים ברקע – המוסיקה הטובה בעולם – פליליסט של להיטי גאראג' האלווין.
חגיגות האלווין מתרבות מדי שנה – ומקומם של טורי העיתונות המצקצקים לא נפקד. לאחרונה נדמה שטווח הפעילות הורחב והתמסד, עם קיומם של מספר אירועי ילדים המאורגנים תחת הכותרת "תעלול או ממתק" (תרגום מקומם ומעציב בהתחשב שהחלופה המחורזת: "ממתק או ברדק", שמעברתת גם את רוח השטות, לא רק את מהות הפעולה, נמצאת ממש מתחת לאף).
לכאורה, כל הסיבות להתנגד לקיום מצוות ליל כל הקדושים הן על השולחן: מי הם הקדושים האלו? זה חג נורא נוצרי! זה יותר גרוע מנוצרי – זה אמריקאי! זה מזויף, זה ממוסחר, זה מגיר מלא סוכר. לכל אלו ניתן להשיב במילה אחת: הפסטיגל. כלומר – ככה זה חגים, חברות: אף חג לא נמלט מהמסחור וההפשטה, אפילו לא שלושת הרגלים שהם חגים סלב. המשפחה הבורגנית, מנוע הצריכה של המערב – וכבר לא רק שלו, מניעה את הגלגלים, קונה את הכרטיסים ומזמינה את הבשר. כל זאת בניתוק הולך וגדל מהאתוסים והמסורות – בעיקר אלו החקלאיות, עליהם נשענים החגים, פרט אולי לאתוס "אנחנו יהודים חזקים, תיזהרו כי ננקום בכם" שנשמר יפה. ואכן, הרתיעה מהאלווין כי "זה לא משלנו", עולה גם אצל אנשים שה'שלנו' שלהם די מודחק בשאר השנה. האלווין חוצה להם איזה קו. כמו שאמר לי אבא אחד: "מה האלווין? סבתא רבתא שלי מתה בשואה". מיד אחר כך הוא נזכר שבתו ידעה מה זה כריסמס לפני שידעה מה זה פסח. אין ספק שההשתלטות התרבותית והצרכנית של אמריקה היא שהביאה לציון האלווין ברחבי העולם, ממש כמו הכניסה של כריסמס דרך להיטים הוליוודיים. הסיכוי היחיד להפסיק לציין את החג זה אם האמריקאים, בטוויסט פרוגרסיבי, יכריזו על החגיגות כעל ניכוס תרבותי.
חוסר היכולת לחוות את החיים כנהר של שיגרה מבורכת ונטולת אדוות הוא פלטפורמה כלכלית אדירה, שכן את ההווה המתמשך אי אפשר לארוז, לתחום אותו בזמן, למכור לו כרטיסים. לאירועים אפשר
אנחנו מתקשים מאוד להיפגש או ליצור קשרים שלא בתוך אירועים. ה-EVENTISM הלך והשתלט עד ללא הכר, והמערכות כולן נרתמות: החינוך, התקשורת, חלונות הראווה ולאט לאט גם הבית. גם ט"ו באב וגם וולנטיין, למה לא? יש מבצע ב'רויאלטי' וזה כיף לציין. מערכת החינוך נעה מאירוע לוח שנה אחד למשנהו: מציור רימונים, לעבודה עם עלי שלכת באירוע המתמשך והבלתי קיים במציאות הקרוי "סתיו". לוח השנה שלנו מתמלא בציוני ימים מיוחדים, לזכר או למען (התנזרות מעישון, החתול הבינלאומי). חוסר היכולת לחוות את החיים כנהר של שיגרה מבורכת ונטולת אדוות הוא פלטפורמה כלכלית אדירה, שכן את ההווה המתמשך אי אפשר לארוז, לתחום אותו בזמן, למכור לו כרטיסים. לאירועים אפשר. בעצב אודה, שאם מישהו סתם יזמין אותי אליו אני אתפלץ, אם הוא יוסיף "לקפה" אני עדיין אופתע. הרבה יותר מקובל ותרבותי לקבוע פגישה סביב משהו, אירוע חיצוני או שיתוף פעולה תרבותי או עסקי. זה נכון גם על הילדים. הם אמנם נפגשים, עדיין, אבל הולכים ומתרבים המפגשים סביב אירוע או פעילות ומתמעטים המפגשים הספונטניים שאינם כאלה, בעיקר בחוץ ובעיקר לילדים שמתחילים לחרוג מגיל גן השעשועים.
חייו של החילוני הם מעוטי טקסים או הפוגות, הימים הם שצף בוצני של הודעות וואטסאפ. הארועיזם הוא תחליף: גריד של מסורת וטקסים ללא תוכן דתי. גם הזיכרון שלנו, לפחות זה הנגיש, הוא אירועי באופיו. שגרת ילדותנו אמנם נטעמת בגופנו ובנפשנו והופכת לחלק מאיתנו, אבל הזיכרון, במובנו המקובל, מעלה בעיקר אירועים: חופשות, ימי הולדת, פציעות (יתכן בהחלט שיש לכך קשר ישיר לאירועים הנוטים להיות מצולמים. לו היו אלבומי הילדות מלאים בתמונות של שגרה יותר מבתמונות של חופשה, אולי משהו בזיכרון שלנו היה משתנה). חגיגות האלווין, אם כך, הן פשוט עוד דרך להיפגש, עם סיבה ותוכן.
התרבות הישראלית משופעת באופל מסוג אחר: ימי זיכרון מחד ועיסוק רב מאוד בנהלי בטחון מאידך. קצת מפלצות ממוסדות בניחוח של אימת-וינטג' עשויות להיות איזון מבורך
אז אחרי שסיכמנו את הסיבות לנטייה לציין אירועים ככלל, ואת העובדה שהחגים כולם עוברים תהליך של השטחה ושל מסחור – למה לא האלווין? הנה כמה מלים לזכותו של היום המצוי מחוץ לטופרי מערכת החינוך: האלווין נחשב לחג נוצרי, אבל כמו רוב החגים, השורשים שלו הם חקלאיים ופגאניים. את העניין הפגאני אפשר ממש להרגיש: החושך, התחפושות (המיועדות לבלבל את הרוחות הרעות שלא יזהו אותנו וילכו להטריד את השכן), האש והפחד. ליל כל הקדושים לחגים הוא מה שאגדות האחים גרים הם לספרות הילדים: אזור תחום בו פחדים והכרה בקיומו של אופל יכולים לפעפע לבטח. התרבות הישראלית משופעת באופל מסוג אחר: ימי זיכרון מחד ועיסוק רב מאוד בנהלי בטחון מאידך. קצת מפלצות ממוסדות בניחוח של אימת-וינטג' עשויות להיות איזון מבורך.
לקינוח ושכנוע סופי, שני פלייליסטים להאלווין:
ספוטיפיי – מונסטר מאש
ספוטיפיי – רוק האלווין
***הטקסט פורסם לראשונה באוקטובר 2021