האלבומים שעשו את 2011

2011 תיכף מסתיימת, וזוהי שעת הסיכומים. להגדיר את 2011 כשנה מסעירה או פורצת דרך בפן המוסיקלי אמנם תהיה טעות, אך עדיין אי אפשר לתת לה להסתיים מבלי להיפרד כראוי. הרגע הטרגי ביותר הוא כמובן מותה המצער (והדי צפוי) של איימי ויינהאוס. רגע פחות טרגי אך עדיין כואב ללא מעט אנשים הוא התפרקותה של R.E.M, מהלהקות הכי חשובות ב-30 השנים האחרונות, שזכתה לאהבה רבה גם בישראל.

היו לא מעט אלבומים טובים השנה כמו אלה של בון אייבר, ביורק או הביסטי בויז, וגם כאלו שייצרו עניין תקשורתי רב – כמו למשל שיתוף הפעולה בין ג'יי זי לקנייה ווסט. היות וצריך לבחור רק חמישה תקליטים שבלטו לשנה, אז הנה הם:

אדל: בזכות הקול

הכל כבר נכתב על אדל השנה. כתבו עליה שהיא החזירה את האמון באמן המבצע ולא רק בובה המופקת היטב על ידי גדוד מפיקים ואנשי תדמית. כתבו עליה שהיא הצליחה למכור את "21" במהירות ובמספרים שחברות התקליטים כבר שכחו איך לכתוב אותם. כתבו שהיא העתיד של המוסיקה, דווקא בזכות הגישה הרומנטית משהו שמתכתבת עם זמרות הנשמה הגדולות של שנות ה-50 וה-60 ששילבו בין פופ רך לעוצמה קולית.

בעיקר כתבו עד כמה "21" הוא אלבום מבריק וחד פעמי. אה כן, וגם כתבו רבות על הבעיה החמורה שלה במיתרי הקול שהשביתה את סיבוב ההופעות שלה והטילה צל כבד על המשך הקריירה. כתבו וכתבו וכמעט הכל היה נכון. "21" הוא אלבום ענק, כזה שינוגן גם בעוד עשור או שניים. העובדה שבעידן החומרי והציני של היום אדל השכילה להציג אסופת שירים כה משכנעת בגיל כה צעיר (היא הייתה בת 21 כשהאלבום יצא) היא הישג כפול ומכופל.

עכשיו רק צריך לקוות שאלבומה הבא, שאם נתבסס על השניים שהיא הקליטה עד כה אמור לצאת בעוד כשנתיים ולהיקרא "23", לפחות ישמור על הרף הגבוה שהוצב כאן. וגם שנראה אותה כאן, ודי בקרוב.

*מהאלבום "21" נמכרו 13 מיליון עותקים.

צפו בקליפ לשיר Someone like you:

עטיפת האלבום:

אדל – 21 (הי פידליטי/Xl)

רדיו הד: בזכות ההתמדה

לפני ארבע שנים, כשרדיוהד העלו לרשת את אלבומם "In Rainbows" הם הציעו אותו במודל חדשני לשעתו והוא – שהלקוח ישלם עליו כראות עיניו. תום יורק וחבורתו הוכיחו במהלך ההוא שלצד ההתעסקות בבחינת גבולות הרוק, הם לא מפסיקים להמציא את עצמם מחדש גם באגף התומך מוסיקלי של העסק.

המהלך ההוא הסתיים בהצלחה חלקית, שכן רק 66% מהגולשים הסכימו לשלם על התקליט ההוא, למרות שהם יכלו לקבוע את מחירו, ולמרות אפילו יותר גדול – שהוא היה אלבום ענק. כמה חודשים אחרי, לא לפני שקראו תיגר על חברות התקליטים במהלך, שיחררה רדיוהד את התקליט בפורמט פיזי מלא – בדיסק ובויניל – לחנויות.

בשינויים קלים הם שיחזרו את המהלך הזה גם ב-"The King of Limbs" שיצא השנה. וכך, כחודשיים לאחר שעלה לרשת באופן רשמי, האלבום המשיך לפנות לצרכנים בשיטה הישנה של לשלם כסף תמורת דיסק פלסטיק המגיע ארוז בעטיפת קרטון דקה.

היות וסוגיית המחיר שוב צמודה למוצר של רדיוהד נשאלת השאלה האם יש סיבה ללכת ולרכוש אותו. בגדול, התשובה היא עדיין כן. מי שעבר עם רדיוהד את כל התפניות ותת הסוגות המוסיקליות שהם הציגו מאז "Kid A" של תחילת העשור הקודם וחזר לבקש עוד, ימצא ב-"The King of Limbs" את כל אותן סיבות שהקדרות והפוסט מודרניות של יורק וחבריו מעלה חיוך על פניו.

זהו אמנם לא האלבום הכי גדול של רדיוהד, אך ההפקה של נייג'ל גודריך והמיזוג העדין בין אלקטרוניקה לרוק עדיין מהלכים קסם. בטח כשהם בפורמט שמסתייע במערכת שמסוגלת למקסם את האוצר החבוי בו.

צפו בקליפ לשיר lotus flower:

עטיפת האלבום:

רדיוהד – The King of Limbs (הליקון/XL)

קולדפליי: בגלל הפופיות

למבקרים רבים יש עניין לא פתור עם קולדפליי. לדידם, החבורה הבריטית של כריס מרטין צמחה בעשר השנים האחרונות מהר מדי ואחיזתה בתואר "הלהקה הגדולה בעולם" אינו מוצדק. קולדפליי הגיעה לתואר הזה משתי סיבות: ההד התקשרותי הרב שהיא ייצרה בכל מהלך שגובה ברשימת פרסים ארוכה לצד מכירות של יותר מ-50 מיליון אלבומים (ובימינו זהו מספר עצום).

העובדה השנייה נעוצה בבעיה בה נמצא שוק הלהקות בעולם. להוציא את קולדפליי, שאר הלהקות שעדיין מייצרות עניין בהיקף דומה נוסדו – וזה במקרה הטוב – לפני 25-30 שנה. ככה שקולדפליי, וביותר ממובן אחד, מחזיקה מיני תעשייה שלמה על גבה. תעשייה שחרדה מהיום שבו מרטין וחבריו יחליטו שהגיע הזמן להחזיר ציוד.

כל זה לא אומר שקולדפליי היא לא להקה נטולת בעיות. מי שתויגה בתחילת דרכה כאחת מהחוליות המרכזיות בזרם הפוסט רדיוהדי, מתנהלת מאלבום לאלבום כמו קונגלומרט עסקי זולל אצטדיונים מהסוג שרואים בדרך כלל רק באזור החיוג של יו2, והחיבור ההדוק לבריאן אינו, מפיק העל שעובד איתם על אלבומיהם, כולל בחדש (כמו גם עם יו2), מהווה הוכחה נוספת לצמצום הפער בין השתיים.

"Mylo Xyloto" שייצא השנה הדגים שוב עד כמה הרביעייה הבריטית הזו מצטיינת כשהיא מבינה את מעמדה – להקת פופ מלוטשת עם גיטרות המופקות היטב. "Mylo Xyloto" הוא האלבום הכי נכון שהחבורה הזו הוציאה מידיה עד היום. ו בלטו בו כמה שירים מצוינים, מהטובים שמרטין וחבריו שחררו אי פעם. "Every Teardrop Is a Waterfall" ו-"Paradise" כבר הפכו ללהיטים בחלק הראשון של סיבוב ההופעות הנוכחי של הלהקה, ול"Princess of China", בו משתתפת ריהאנה, צפוי גורל דומה בפרק הנוכחי של הסיבוב.

על השאלה מתי ואם בכלל הם יושמעו באצטדיון רמת גן או בפארק הירקון נראה לי שעדיין מוקדם להשיב. מה שכן, הקיץ הקרוב הוא מועד האידיאלי מבחינת קולדפליי בכדי להגיע לכאן. הם מספיק גדולים ופופיים על מנת שהמהלך יהיה מהנה וכדאי לכל הגורמים.

צפו בקליפ לשיר Every Teardrop Is a Waterfall":

עטיפת האלבום:

קולדפלי – Mylo Xyloto (הליקון/Parlophone)

R.E.M: לא רק בגלל הפירוק

לפני כמה חודשים כתבתי כאן בהתלהבות על "Collapse Into Now" מבלי לדעת שהאלבום המצוין הזה יהווה את אקורד הסיום לקריירה שנמשכה קרוב ל-30 שנה. בהאזנה חוזרת לאלבום מגלים עד כמה העובדה שזהו אלבומם הטוב ביותר ב-15 השנים האחרונות (שבא אחרי "Accelerate" שסימן מעין קאמבק) מעציבה, עקב הידיעה שלא יהיה לו המשך. "Collapse Into Now" הוקלט בנאשוויל, ברלין וניו אורלינס, והגיש את נוסחת הזהב של סטייפ וחבריו: רוק סוחף לצד בלדות ליליות, שאמנם שובות אותך כבר בהאזנה הראשונה, אבל רק בהאזנה השלישית או הרביעית אתה מבין את הגאונות הטמונה שבהן.

ב-15 השנים שחלפו מאז "New Adventures in Hi-Fi", סטייפ וחבריו הקליטו כמה אלבומים מעניינים וגם דאגו לשחרר סינגלים טובים, אבל בכל פעם שהקשבת למוצרים ההם, הרגשת מיד שחסר לך את הגרוש האחרון שישלים את הלירה. כאן הכל עבד, ממש כמו פעם. מהגיטרות הנפלאות של פיטר באק שמצטרפות שנייה ורבע אחרי שסטייפ פותח את הפה ב-"Discoverer", דרך המנדולינה הנפלאה של באק ב-"Oh My Heart" (שמזכירה את הסאונד האקוסטי שאפיין את האלבומים "Out of Time" ו-"Automatic for the People"), בהרמוניות של "It Happened Today" בהשתתפות אדי וודר מפרל ג'ם, בקיק דאון שמייצר למשל "Mine Smell Like Honey" ועד ל"Blue", הדואט המקסים עם פתי סמית' שנועל את האלבום.

סמית', כך מסתבר, היא לא רק אחת הדמויות הנערצות על סטייפ וסוג של מוזה אישית, אלא ממש ה-אס שהופך חלק מהאלבומים של REM ליצירות אמנות שהן יותר מעוד אסופת שירים. ככה היה ב-"New Adventures in Hi-Fi" ששילב בין שתי היכולות הנדירות של הלהקה: הגשת שירים סוחפים בעלי טקסטים פוליטיים-חברתיים ואיזון מדויק בין המנוני רוק בפוטנציה לשירים שאתה רוצה לשמוע בסוף היום כדי להיטען בכוח שיעזור לך לגמור את השבוע, וכך גם היה כאן.

האזינו לשיר Uberlin:

עטיפת האלבום:

R.E.M – Collapse Into Now (היי פידליטי/Warner)

פי ג'יי הארווי: בזכות העוצמה

16 שנה אחרי "To Bring You My Love", האלבום שהפך את פולי ג'יין הארווי לפה הכי מעניין וחשוב ברוק הבריטי, היא חזרה השנה עם אחד מאלבומיה הטובים בשנים האחרונות, שהרוויח ביושר את מקומו בחמישייה הסופית של תקליטי השנה. הארווי ידועה כאחת שאוהבת לחדש וללבוש מסכה אחרת בכל אלבום. פעם היא מבקשת למתג את עצמה כסמל מין חורץ לשון בעקבי סטילטו ושמלה בצבע דם; פעם היא מגישה אלבום בלדות; פעם זהו פרויקט אווירה חצי סהרורי; ופעם רוק רזה א-לה פתי סמית' של סוף הסבנטיז.

ב-"Let England Shake", הארווי בחרה ברוק סמי אקוסטי המגובה בלא מעט כלי נשיפה, שנארז לכדי אלבום שבו הכל עבד נכון. זה מתחיל בטקסטים – שתמיד היו מדויקים ורהוטים אצלה – ומסתיים בהפקה המוזיקלית המבריקה של מיק הארווי (איש הזרעים הרעים של ניק קייב), ג'ון פאריש ופלוד. שני האחרונים, אגב אחראים גם על הצליל המהפכני של ציון הדרך החשוב ההוא מ-1995.

הטקסטים הפוליטיים שכאן לא לוקחים שבויים, אך במקום קירות של גיטרות הם עטופים בטרומבון ובסקסופון (כשהארווי נושפת בו, כמו למשל בשיר "The Last Living Rose"), המחזקים את הנחת היסוד שאנגליה משוועת לצלצול השכמה. כי לפחות כמו שהיא מתגלה באלבום הזה, זוהי מדינה שקשה להגדיר כמקום שנעים לחיות בו.

מי שהתחבר בעבר להארווי ואיבד אותה עקב אחד מגלגוליה לאורך הדרך, ימצא כאן את אהבת נעוריו. אלה שהמשיכו לשמור לה אמונים יקבלו כעת את שכרם בריבית דריבית.

צפו בקליפ לשיר Let England Shake:

עטיפת האלבום:

פי ג'יי הארווי – Let England Shake (הליקון/Island)