האלבומים החמים לסתיו

1. קולדפליי: Mylo Xyloto

ללא מעט מבקרי מוסיקה יש איזה עניין לא פתור עם קולדפליי. לדידם, החבורה הבריטית שמנהיג כריס מרטין צמחה בעשר השנים האחרונות מהר מדי, והאחיזה האיתנה שלה בתואר "הלהקה הגדולה בעולם" אינו מוצדק.

קולדפליי הגיעה לתואר הזה משתי סיבות: ההד התקשרותי הרב שהיא מייצרת בכל מהלך, לצד רשימת הפרסים המתארכת שהיא גרפה, מצטרפים למכירות של למעלה מ-50 מיליון אלבומים. נתון שבהיקף המכירות של התעשייה, ובהתחשב במספר האנשים שצורכים את שיריה באופן פיראטי (שכמובן מסובך יותר לכימות), נחשב להישג מדהים.

העובדה השנייה נעוצה בבעיה בה נמצא שוק הלהקות בעולם. להוציא את קולדפליי, שאר הלהקות שעדיין מוכרות אלבומים וכרטיסים להופעות, ורושמות רף הורדות לשיריהם בהיקפים של קולדפליי, נוסדו – וזה במקרה הטוב – לפני 25-30 שנה. ככה שקולדפליי, וביותר ממובן אחד, מחזיקה מיני תעשייה על גבה. תעשייה שחרדה מהיום שבו מרטין וחבריו יחליטו שהגיע הזמן להחזיר ציוד ולצאת לדרך חדשה.

כל זה לא אומר שקולדפליי היא לא להקה נטולת בעיות, למרות שהיא מנפקת אלבומים טובים ומציגה עקומת צמיחה והתמקצעות מרשימה למדי. מי שתויגה בתחילת דרכה כאחת מהחוליות המרכזיות בזרם הפוסט רדיוהדי, והציגה רוק מינימליסטי ועיבודים סמי חלליים, מתנהלת מאלבום לאלבום יותר כמו קונגלומרט עסקי זולל אצטדיונים מהסוג שרואים בדרך כלל רק באזור החיוג של יו2. החיבור ההדוק לבריאן אינו, מפיק העל שעובד איתם על אלבומיהם (כמו גם עם יו2), הוא רק עוד הוכחה לדמיון הרב בין השתיים.

למה כדאי להאזין ל-"Mylo Xyloto"?
לא היינו צריכים לקבל את "Mylo Xyloto", האלבום החדש והמוצלח של קולדפליי, בכדי להפנים שהרביעייה הבריטית הזו מצטיינת – וכאמור, באלבום החדש שלה היא אכן מצטיינת – כשהיא מבינה שהיא לא יותר מלהקת פופ מלוטשת עם גיטרות מופקות היטב. האם "Mylo Xyloto" הוא גם האלבום הטוב ביותר בדיסקוגרפיה הקולדפליית? לא בטוח, אבל הוא לחלוטין האלבום הכי נכון שהחבורה הזו הוציאה מידיה אי פעם. על פי הצהרות הלהקה מדובר באלבום קונספט שמבוסס על סיפור אהבה עם סוף טוב.

Mylo ו-Xyloto, גיבורי הסיפור, חיים בסביבה אורבנית מדכאת ונפגשים באמצעות חבורה בשם "הבנים האבודים". גם עם נניח בצד את הסיפור הפומפוזי, ונתעלם מהעובדה שלא מעט אלבומי קונספט שנתפסו כרעיון מוצלח בשלב התכנון התגלו כפלופ מנופח בשלב הביצוע, עדיין יוותרו מ- "Mylo Xyloto" כמה שירים מצוינים, מהטובים שמרטין וחבריו שחררו אי פעם.

"Every Teardrop Is a Waterfall" ן- "Paradise" כבר הפכו ללהיטים בחלק הראשון של סיבוב ההופעות הנוכחי של הלהקה, ול"Princess of China", בו משתתפת ריהאנה, צפוי גורל דומה בפרק הנוכחי של הסיבוב. על השאלה מתי ואם בכלל הם יושמעו באצטדיון רמת גן או בפארק הירקון נראה לי שעדיין מוקדם להשיב. מה שכן, הקיץ הקרוב הוא המועד האידיאלי מבחינת קולדפליי בכדי להגיע לכאן. הם מספיק גדולים ופופיים על מנת שהמהלך יהיה מהנה וכדאי לכל הגורמים.

האזינו ל-"Every Teardrop Is a Waterfall":


עטיפת האלבום:

קולדפלי – Mylo Xyloto (הליקון/Parlophone)

2. פרל ג'אם: Twenty

במסגרת חגיגיות יום ההולדת ה-20 (המוצדקות) לאלבום "Nevermind" של נירוונה, קצת נשכחה העבודה שבאותה שנה קסומה, ואפילו באותה סיאטל בדיוק, פעלה חבורה נוספת שהקליטה אלבום פורץ דרך לא פחות בשם "Ten". לחבורה ההיא קראו כמובן פרל ג'אם, וגם היא לא תוותר על הזדמנות לחגוג. אך היות וכאן מדובר בלהקה פעילה – שאפילו נמצאת בתקופה טובה, למקרה ששאלתם – נמצא פתרון יצירתי למדי בדמות חגיגת מולטימדיה שעיקרה סרט תיעודי.

את המשימה שזכתה לשם הדו משמעי – "Twenty" – נבחר להוביל קמרון קרואו, מהקולנוענים היותר מעניינים בהוליווד, שאפילו אירח את חברי הלהקה ב"סינגלס", אחד מסרטיו המוקדמים, שהיה בין הגורמים להכנסתו של הגראנג' לזרם המרכזי. קרואו, בעברו כתב בכיר של המגזין "רולינג סטון", הוא לא רק חבר ומעריץ של אדי ודר, ג'ף אמנט וחבריהם, אלא גם אחד מהאנשים שאפשר לסמוך עליהם בכל מה שנוגע לחיבור בין מוסיקת רוק לפילם כפי שעשה ב"ג'רי מקגוויר", "כמעט מפורסמים" ו"ונילה סקיי".

הסרט עצמו לא יחדש הרבה למי שנמנה עם החוג הקרוב של מעריצי הלהקה, להם ממילא מיועד הסרט הזה. בדומה לסרטי רוק מוצלחים אחרים, שגם הם נעשו בשיתוף פעולה מלא של מושאם, גם כאן זהו פחות או יותר אותו שיר הלל נטול ביקורת דרכו הוצגו בעבר הרולינג סטונס, בוב דילן, ולאחרונה ג'ורג' הריסון. כולם אגב, של מרטין סקורסזה. אבל עזבו את קרואו וסקורסזה בצד, אנחנו כאן בשביל הפסקול כפול הדיסקים של "Twenty". פסקול המהווה דוגמה מצוינת לדרך שבה להקה יכולה לפנות לקהל הוותיק שלה בכדי שאלו יחדשו את נדריהם אליה.

פרל ג'אם תמיד הצטיינה בהופעות (וגם כאחת שאוהבות מאוד לשחררם למעריצים), ו"Twenty" נערך באותו האופן. והיות ומדובר במעין סיכום ביניים – הדבר נעשה תוך הצגת קטעים נדירים לצד שרטוט רצף הפעילות הבימתית שלה מ-1990, המיוצגת כאן עם אחד מהביצועים הראשונים ללהיטה הגדול ביותר "Alive" ועם "Better Man" מהשנה שעברה, קלאסיקת עבר סוחפת לא פחות. ומה אתם יודעים? 20 שנה אחרי הפעם הראשונה שבה טענתי דיסק של החבורה הזו בקומפקט, אני עדיין מתמסר בהנאה לצלילים החיים שלהם.

עטיפת האלבום:

פרל ג'אם – Twenty (אן.אם.סי-יונייטד/Monkeywrench)

3. גבריאל בלחסן: גם כשעיני פקוחות

מי שבוחן כיום את הרוק הישראלי עשוי לקבל את הרושם שמעל הענף ניצבת אזהרת עסק חי. לצד הותיקים שעדיין ממלאים אולמות ומוציאים תקליטים שעדיין נקנים, גם עם בקצב נמוך מבעבר, נראה שמרבית הכוחות החדשים בתחום עוסקים בעיקר במיתוג. אין לי טענות נגד ההרכבים ההיפסטרים שמתעקשים לשיר באנגלית ומתהדרים בחולצות כפתורים וינטג'יות ומשקפי ראייה שחורי מסגרת, אך למרות ההייפ, רובם הם לא יותר מחיקוי חיוור לאינטרפול, ווילקו או הארקטיז מנקיז.

ההקדמה הזו רק מדגישה עד כמה גבריאל בלחסן בולט לטובה בנוף המקומי. לא רק שהוא כותב ושר בעברית – מה שמחזק את הקשר בינו לבין המקום בו הוא יוצר – אלא שרוק הגיטרות הדי בסיסי שלו הוא עמוד האש הניצב לפני המחנה חסר המיקוד שהוא כרגע האינדי הישראלי.

האלבום "גם כשעיני פקוחות" ממשיך את הקו המוזיקלי שאפיין את אלבומו הקודם "עתיד", קו ששורטט ביד יציבה עוד ב"בשדות", אלבום המופת של בלחסן מ-2006. גם כשבלחסן לא מייצר קירות של גיטרות ושומר בבטן את הנהמות שהוא יודע לשחרר, קשה לעמוד בעוצמה המרחפת מכל אחד מ-12 השירים שכאן.

ומי שזקוק להוכחה נוספת לעוצמה ולכנות של בלחסן הנה היא: ב-2009 הוא זכה בפרס אקו"ם לעידוד פרסום היצירה למחבר, ובשנה שעברה זכה הסרט התיעודי אודותיו "גם כשעיני פקוחות", במקום הראשון בפסטיבל דוקאביב לסרטים תיעודיים. רבות כבר נכתב על תקופות האשפוז הארוכות שבילה בלחסן בבית החולים אברבנאל ובמוסדות אחרים עקב מצבו הנפשי, כך שאין צורך להידרש להן שוב כעת.

מי שכן ראויה לציון חוזר היא יכולת הכתיבה המופלאה של בלחסן, המשתבחת מתקליט לתקליט. די להציץ בשורה הפותחת את השיר "5 בבוקר" בכדי להבין: "השירים הכי טובים לא נכתבו בכלל, הם נכתבים על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב". בשתי מילים: רוצו לקנות. עטיפת האלבום:

גבריאל בלחסן – גם כשעיני פקוחות (התו השמיני)

4. עלמתי האיסלנדית

נפתח במשחק אסוציאציות קצר. מה אומרת לכם המילה "איסלנד"? א. אינספור גייזרים ונופי קרח מדהימים; ב. מדינה שהוגדרה כהזדמנות כלכלית נדירה למשקיעים פוטנציאליים ולאחר כמה שנים הכריזה על פשיטת רגל מקיפה; ג. מדינה רחוקה עם עיר בירה שאת שמה קצת קשה לבטא ובה מתגוררים כמחצית מתושביה; ד. מדינה עם תרבות לא מוכרת אבל כזו שהצמיחה את אחת מהדמויות החשובות בפופ העולמי ב-20 השנים האחרונות. אם אלו האסוציאציות שעולות גם בראש שלכם, אתם לא לבד. רבים מכירים את איסלנד בין היתר בזכות הסעיף הרביעי במשחק דנן, ובמילה אחת: ביורק.

18 שנה השנים שעברו מאז ש"Debut", אלבום הבכורה המהפנט של נסיכת הקרח הזו שכלל להיטים כמו "Human Behavior" ו-"Venus as a Boy" כבש את העולם, מוצאים את ביורק במצב לא כל כך פשוט. מי שהחלה את קריירת הסולו בסערה ושכל צעד, קליפ ושמלת אוסקר שלה זכו לאינספור אזכורים ודיונים באמצעי התקשורת, פעלה בשנים האחרונות בווליום נמוך בהרבה. וזה לא שהיא חלילה עצרה את הפעילות המוסיקלית שלה או גזרה על עצמה שתיקה אולפנית. ההפך הוא הנכון, אלא שעם כל מאמציה וניסיונותיה לשחרר אלבומים, ההד שנלווה לפעילותה המוסיקלית היה חלש יחסית. כל זה, יש לקוות, עומד להשתנות כעת עם האלבום "Biophilia".

הניסיון לתחום אותו לגבולות של תקליט רגיל יהיה צר מלהכיל את הקונספט העומד בבסיסו. והנה ההסבר: ביורק לא הסתפקה כאן באלבום דאנס פופי עם קול שהוא שילוב שבין חייזר למלאך, כי הרי את זה היא כבר עשתה בעבר. מה שהגברת מגישה ב-"Biophilia" הוא לא פחות מאודיסיאה מוסיקלית מורכבת שעוסקת בהקבלה בין תופעות מדעיות וביולוגיות לחוויות רגשיות פשוטות יותר, שהוקלטו בין היתר על ידי כלי נגינה שנבנו במיוחד לצורך האלבום, וברוח ימים אלו – שוחררו גם כסט אפליקציות לאייפד.

לפרקים זה נשמע כמו גיטרה ימי ביניימית, לעיתים כמו נבל, ולעיתים כמו משהו שקצת קשה להגדירו במילים. התוצאה היא אחד מהאלבום הכי מינימליסטיים בדיסקוגרפיה הביורקית שבהאזנות הראשונות עשוי להישמע מעט לא נגיש, אך ככל שמניין שעות הטיסה במחיצתו עולה הוא מתגלה כאחת מהיצירות המוצלחות של ביורק בשנים האחרונות ובכלל. הקשיבו ל- "Crystalline", הסינגל המוביל של האלבום ותבינו לבד.

האזינו ל-"Crystalline":

עטיפת האלבום:

ביורק – Biophilia (הליקון/Universal)

5. פורטיס: החבר ואני

"החבר ואני" הוא האלבום ה-11 של פורטיס (כולל אלו שהוקלטו במסגרת הצמד פורטיסחרוף, לא כולל אוספים הופעות חיות), והוא כנראה האלבום הכי מפויס של האיש שבעבר תויג, בטעות, כאבי הפאנק הישראלי. הקו הרגוע שהחל עם האלבום "חצי אוטומטי" שיצא לפני עשור והמשיך באלבום האיחוד עם סחרוף ולאחריו באלבום המשולש מלפני שנתיים עולה כאן מדרגה נוספת.

מי שעדיין חושב על פורטיס ומיד עולה בראשו דמותו התזזיתית המתרוצצת על הבמה בעוויתות אפילפטיות משהו, מוזמן להחליף דיסקט ולהכיר מחדש את אחד מהאמנים הכי אמיצים הפעולים כאן. אמן שלא מתבייש להמציא את עצמו מאלבום לאלבום, ומוכיח כיצד ניתן להתפתח מבלי לבעוט באלמנטים שהביאו אותו עד הלום.

ההתפתחות של פורטיס היא לא רק לינארית. מדובר בהליך עמוק ומורכב הרבה יותר. המסגרת המוסיקלית היא עדיין רוק והשירים מוגשים במבנה הבית-פזמון-בית המוכר, אבל פורטיס הופך מתקליט לתקליט למעין פילוסוף ומורה דרך חברתי. וכשאתה מקבל תקליט רוק עם קורטוב פילוסופיה ומצפון – האלבום החדש מוקדש לממציא הסרבי ניקולה טסלה ופורטיס אף מקדיש לו טקסט יפה בחוברת – זה הרבה יותר משניים במחיר אחד, זו כבר פריצת דרך. בטח לנוכח ים הבינוניות בו מדשדש הרוק הישראלי בשנים האחרונות.

יש משהו מתעתע ב"החבר ואני". על פניו זהו אלבום רוק קומוניקטיבי למדי עם לחנים מערסלים ושורות מהיפות שפורטיס הוציא אי פעם תחת ידיו, אבל מתחת לפני שטח וככל שמניין השעות במחיצת האלבום עולה, אתה מתחיל להבין את ההקשר שפורטיס ביקש לעשות בין טסלה לחבר הפרטי שלו. צחוק הגורל הוא שטסלה שנחשב לממציא הרדיו (למרות שמרקוני גזל ממנו את הבכורה, בין היתר משום שידע לשווק את עצמו) הוא זה שעומד במרכז אלבום קונספט שספק אם יזכה לזמן האוויר שהוא ראוי לו ברדיו.

אבל גם תחנות הרדיו לא יישרו קו עם פורטיס הנוכחי (למרות שעל פניו אין סיבה נראית לכך, שכן מרבית השירים כאן קלים לעיכול), זה לא אומר שהמאזין הביתי צריך להפנות לו עורף. ברוק הישראלי הנוכחי אין לנו יותר מדי פורטיסים ויש פחות מדי אלבומים כמו "החבר ואני". אל תשאירו אותו לבד בחנות.

רמי פורטיס – החבר ואני (אן.אם.סי-יונייטד)