האלבומים החמים לחג

ראש השנה תכף כאן, ולראייה – שורת האלבומים העבריים החדשים שמטפטים לאחרונה לחנויות התקליטים. גם אם ביום יום מרבית האוכלוסייה צורכת את המוסיקה שלה באמצעים פחות חוקיים ומוחשיים, נראה שמתקפת הקניות בואכה השנה העברית החדשה לא פוסחת על חובבי המוסיקה העברית. הנה כמה מהאלבומים העבריים ששווה לשלוף את כרטיס האשראי בשבילם.

יהודה פוליקר – כל דבר מזכיר לי

לפני כמעט כשנה נפגשתי עם רוני בראון, מנכ"ל הליקון. השיחה הארוכה עסקה בעתיד המוסיקה בארץ ובעולם ובשאלה לאן התעשייה הולכת.

בין לבין נזרקו כמה שמות לחלל האוויר, ובראון סיפר שבסוף הקיץ ייצא ליהודה פוליקר אלבום חדש ברוח יוונית, שיסגור מעגל בן 25 שנה שנפתח עם "עיניים שלי". ביקשתי פרטים נוספים, ובראון רק חייך, נשף עוד קצת מהסיגר והבטיח שיש למה לחכות.

הוא צדק. "כל דבר מזכיר לי", האלבום החדש של יהודה פוליקר, אולי נולד ממחווה שיווקית לטרנד היווני שפוליקר הצית לפני רבע מאה, אבל הוא למעשה עוד שיא בשורת ההישגים היצירתיים שמאפיינים את הקאמבק המוצדק של פוליקר של השנתיים האחרונות.

פוליקר של העשור הקודם אמנם הופיע בהצלחה ושיחק עם הרפרטואר שלו – פעם בפוקוס יווני ופעם בפראזה אקוסטית, ושיחרר אלבום ביוונית בשם "חומוס סאפיינס" – אבל היה ברור שהבעירה הפנימית לא מוצאת ביטוי מוסיקלי פומבי, אולי בגלל הנתק מיעקב גלעד.

תזכורת לגדוּלה של פוליקר

ואז הגיעו האלבום המוצלח שרקח לירדנה ארזי, המופע המבריק בפסטיבל הפסנתר שהורכב משירים שכתב לאחרים (מופע שלא רץ מספיק ולא הונצח באלבום, וחבל).

הגל השני המוצלח של יהודה פוליקר כלל את האלבום "אהבה על תנאי" שזכה לביקורות טובות ומכר יפה, סגירת הפינה ההיא בנושא חייו האישיים, הופעה ב"כוכב נולד", כיבוש מחודש של קיסריה ועכשיו "כל דבר מזכיר לי".

אני חייב כאן פאוזה של גילוי נאות: תמיד אהבתי את פוליקר וקצת כאב על השנים בהן הוא התחבא מאחורי הצל שלו. כמה אני שמח מהפאזה הנוכחית שלו בה הוא מתגלה גם ככותב טקסטים מצוין.

"כל דבר מזכיר לי" הוא לא רק אחד מהאלבומים הכי טובים ושמחים שפוליקר חתום עליהם, הוא מהווה תמצית ותזכורת לכל האלמנטים שהפכו אותו לאחד מהאמנים האהובים בארץ: טקסטים שקורעים אותך מבפנים ("קצר פה כל כך האביב"), אלמנטים מזרחיים-יווניים ("גברים קשוחים" ו"פומה פומה"), רוק עוצמתי שיעיף את קיסריה ("בין השמשות") ודואטים נפלאים כמו בשיר הנושא עם חאריס אלקסיו.

גם אם בהאזנה הראשונה זה עשוי להישמע מעט נוסחתי, בהאזנות הבאות כבר מבינים שהיוצר הענק הזה, שנכנס לפני כמה חודשים לעשור השביעי בחייו, נמצא כיום בתקופה מצוינת ושלמה יותר הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית. יאסו.

יהודה פוליקר – כל דבר מזכיר לי (הליקון)

חווה אלברשטיין – ילדת טבע

שום חג עברי לא יהיה שלם בלי תקליט חדש של חוה אלברשטיין. וכעת זהו "ילדת טבע", אלבום לילדים שאת כל מילות השירים בו כתבה המשוררת עדולה. לכאורה זהו תקליט ילדים המיועד לכל אלו שנואשו ממוצרי האינסטנט נמוכי המצח ששוק הקלטות של העשורים האחרונים עשיר בהם, אך רק לכאורה.

אלברשטיין – שמאז שובה להופעת בישראל בתחילת העשור הקודם זוכה מחדש ליחס של הערצה בקרב חובבי המוסיקה העברית – מציעה כאן יותר מבן דוד מבוגר ל"כבש ה-16". התמהיל אמנם דומה, כמעט כל שיר מלווה בקטע קריאה, אך הלחנים של אלברשטיין ושל עובד אפרת (המפיק המוסיקלי של התקליט) ישתלבו בנקל גם בסט הרגיל ו"המבוגר" שמציעה אלברשטיין בהופעותיה. גם הנגינה החלקה של הלהקה שמלווה את אלברשטיין על הבמה בשנים האחרונות תורמת לתחושה הזו.

אלברשטיין תמיד הקפידה להתייחס למצב החברתי והפוליטי בשיריה, וכאן מתפקד שיר פשוט, לכאורה, כמו "הדב, הנשר והדג" כסיכום ביניים ליחסים העדינים בין ישראל לסוריה.

אין הרבה יוצרות במוסיקה הישראלית שמסוגלות לפנות לילדים בני ארבע ובו זמנית לרגש גם את בני ה-44. אלברשטיין היא אחת מהן, ואם צריך הוכחה נוספת לכך – חוץ מדעת המבקר כמובן – גם הילדה הגדולה שלי בת החמש וגם סבתא שלה נהנו מהאלבום.

חווה אלברשטיין – ילדת טבע (אן.אמ.סי יונייטד)

תמר אייזנמן – Time for Creation

מי שראה את תמר אייזנמן על הבמה (בעיקר כגיטריסטית המלווה של דני סנדרסון) ויקשיב לאחר מכן לאלבומה החדש " Time for Creation", בוודאי יתפלא מהיכן בדיוק שואבת הבחורה הצנומה הזו כל כך הרבה קילוגרמים של גרוב. אייזנמן, לפחות על פי הרוח שנושבת מאלבומה השלישי והמצוין, מזכירה לעיתים מכונית שדוהרת בירידה. למזלה, היא לא גולשת להתלהבות מוגזמת, אלא מצליחה לתעל את האנרגיות שלה למשחקי גז-ברקס עדינים שהופכים את " Time for Creation" ליופי של תקליט לתקופת החגים.

מי שסובל לא פעם באירועים מגה משפחתיים מעיקים, טוב יעשה עם ייקח כמה שאיפות מהתקליט הזה. המיזוג המוצלח שבין רוק גיטרות לבין חטיבת בס-תופים יעילה, המגובה בכלי נשיפה (שמזכירים את הסאונד האהוב על מארק רונסון בשנים האחרונות) הם בדיוק המתכון לפתיחת שנה עברית מוצלחת יותר.

אם צריך לשים את האצבע על מקור האנרגיה העכשווי של אייזנמן, הרי שהוא מצוי בעבודת כלי הנשיפה המדויקת והמעגנת, הנפרשת כאן לכל אורך האלבום ומעניקה לו נופך של תקליט נשמה שמח משנות השבעים, כמו למשל ב"Electric Boy".

אבל למה באנגלית?

אין לי כוח לפתוח שוב בדיון האם אמנים ישראלים צריכים לכתוב באנגלית. אני כמובן מכבד את הבחירה של אייזנמן לשיר באיזו שפה שמתחשק לה (בראיונות היא תמיד מסבירה שבאנגלית יותר נוח לה, ואחרי מספר האזנות לאלבום החדש שלה היא נשמעת טבעית למדי), אבל אני מניח שלו היא הייתה מעבירה חלק מהיצירה שלה לשפה העברית היא הייתה מצליחה להרחיב את קהל המאזינים שלה ולסייע לטשטוש התווית הסמי-אלטרנטיבית שלה.

במובן מסוים, " Time for Creation" הוא אחיו השמח והקוּלי של "Gymnasium", אלבומה הקודם של אייזנמן שיצא לפני כשנתיים. חלק מהקצוות שויפו ונראה שהחיוך על שפתיה מעט התרחב. ברוק ובפופ הישראלים אין יותר מדי יוצרות עם קול כה ייחודי – בטח לאור המסה של בוגרות רימון – ויש לקוות שאייזנמן בדרך הנכונה למרכז. 12 השירים שכאן בהחלט מאותתים שיש לה את כל הכישורים להגיע לשם. הגיע הזמן שגם הקהל ייתן לה את הגב הדרוש למסע.

תמר אייזנמן – Time for Creation (אן.אמ.סי יונייטד)

אריק ברמן – גבר, אשה והווילדרנס – פרק ב'

הרוק הישראלי לא משופע בתקליטי דרכים. בין אם בגלל גודלה – או יותר מדויק, קוטנה – של הארץ, ובין אם בגלל שהיוצרים המקומיים מעדיפים להתמקד בכאן ובעכשיו, עם העובדה שאין כאן כמעט שירי מסע קשה להתווכח.

אריק ברמן, שבתחילת דרכו תויג כחלק מחבורת רימון, מוכיח מתקליט לתקליט שהוא אחת מהפיגורות ברוק המקומי ששווה לשים עליהם את הז'יטון בכל הקשור לעתיד הז'אנר. גם אם מסחרית נראה שההרפתקה האמריקאית שלו היא הימור גדול, אמנותית ברמן יוצא כששכרו בידו.

לפי מספר חודשים, כשברמן הצהיר שהפרויקט הבא שלו יהיה תקליט מרובע ובו 36 שירים שיתעדו את רשמיו מהמסע שערך ברחבי האמריקנה (שייצא בארבעה חלקים עם תשעה שירים בכל אחד מהם), לא מעט גבות הורמו בתעשייה.

כעת, אחרי שהפרק השני והמוצלח נחת בחנויות (אגב, גם הראשון היה מצוין), כבר אפשר לסכם שברמן אמנם כיוון גבוה ורחוק, אבל קלע בול. ברמן אמנם חצה חצי עולם כדי לתפוס את האווירה האמריקאית וגיבורי שיריו, שזוכים לשמות ארוכים וסיפוריים במיוחד ("ואיש אינו מלין על תבשילה של הדוכסית", למשל), אכן מדיפים ריחות מהחצרות האחוריות של ארה"ב, אבל פרויקט הדרכים שלו מרגיש ישראלי למדי.

אווירת נדודים

במהלך ההאזנה נדמה לא פעם שגם אם רוחם של בוב דילן, טום פטי או ג'קסון בראון ריחפה באולפן היא לא ביטלה את הייחוד של ברמן, כמו את השבריריות בקולו, שמתקליט לתקליט אני מוצא אותה כחיננית. ההפקה של משה לוי שומרת את ברמן במחזותיו המוכרים ומציגה ב"ג'ייקוב, מרים, רוזה ועמוס" את הגישה החביבה של ברמן למוסיקה ולצרכניה.

ברמן אמנם לא מתחנף – הוא יכול היה להמשיך לייצר בלדות סטייל חברותיו לספסל הלימודים ברימון, שהיו מזכות אותו בזמן אוויר רב יותר, אך בחר בדרך אחרת – אך הוא מאתגר את המאזין.

לחניו של ברמן נגישים ולטקסטים שלו ניתן להתחבר כבר מההאזנה הראשונה. את פרויקט הדרכים של ברמן מומלץ, כמובן, לצרוך בנסיעת לילה בכביש צדדי, אך גם בהאזנה ביתית הוא יכניס אתכם לאווירת הנדודים של יוצרו.

אריק ברמן – גבר, אשה והווילדרנס – פרק ב': ג'ייקוב, מרים, רוזה ועמוס (היי פידליטי)

הפסקול של המדינה

המסקנה העולה מההאזנה לאוסף המרובע "כל הכבוד", המרכז 83 מהשירים הגדולים שהובילו כמה מהסרטים החשובים ומשוברי הקופות בקולנוע הישראלי, היא שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. הקולנוע הישראלי אמנם נמצא בעשר השנים האחרונות באחת מהתקופות עטורות הפרסים, אבל נראה שהחזרה עם פרסים מוכבדים לא מתרגמת ללהיטים ששורדים מחוץ לאולם הקולנוע.

מבין 83 השירים שבאוסף, רק לארבעה סרטים שהופקו משנת 2000 יש ייצוג. אפשר לדון על הכמות, אך קשה להתעלם מהעובדה שאף לא אחד מתוך ארבעת השירים ("בסמה מוצו" – הקאבר של ברי סחרוף ורע מוכיח לקיטש הספרדי מהסרט בעל אותו השם; "בסוף העולם" של נינט טייב מ"סוף העולם שמאלה"; "כנפיים שבורות" של אבי בללי מ"כנפיים שבורות" ו"עכשיו התור שלך" של שלומי שבת מ"בית"ר פרובנס") הפך ללהיט מחוץ לרולר הסיום, בטח שלא לכזה בסדר הגודל של אלה הממלאים את הדיסקים המסכמים את שנות השישים, השבעים והשמונים של הקולנוע הישראלי.

לפיכך מתגלה שבעוד שרבים נוטים לראות בסרטי הבורקס מזון תרבותי נחות המעורר צרבת קשה אצל אניני הטעם, מהבחינה המוסיקלית הטהורה רבים מהם אחראים לכמה מנכסי צאן הברזל של הפופ העברי: "בלדה לשוטר" של אושיק לוי (שנבחר בשעתו לשיר האהוב בתולדות הקולנוע הישראלי); "יש מקום" ו"קזבלן" של יהורם גאון; "גשם אחרון" של חנן יובל מתוך "לופו בניו יורק" (שבוצע גם על ידי חבורת הזמר של פיקוד צפון ובהמשך גם על ידי עברי לידר) או "שיר הפרחה" של עפרה חזה.

לאוספים שכאלו יש תפקיד נוסף, והוא להזכיר נשכחות ולפרוט עוד קצת על מיתרי הנוסטלגיה. במקרה של "כל הכבוד", האוסף עומד במשימה. עם שירים כמו "שירה של מימי" מ"השוטר אזולאי" בביצוע צילה דגן; "אולי על שפת הים" מ"לופו" בביצוע להקת השוקולדה; שיר הנושא היפהפה של הסרט "מלכת הכביש" בביצוע שלמה ארצי הצעיר; "עד סוף הקיץ" שביצע אלי מגן בסרט "שתי דפיקות לב" ו"אגדה יפנית" בביצוע המוקדם (והפחות מוכר) של ליאור ייני מהסרט "לאן נעלם דניאל וקס", כל מה שמתחשק אחרי ההאזנה זה לרוץ ולראות את הסרט שאותו הוא הוביל.

מבחינת טיימינג, לאוספים יש ביקוש גבוה בחגים עקב תנועת הקונים בחנויות. ועדיין, במקרה של "כל הכבוד", נכון היה להוציא אותו לקראת יום העצמאות. אחרי הכל, אין כמו לופ השידורים של קלאסיקות הקולנוע המקומיות כדי להזכיר את השירים הגדולים שליוו אותם ותרמו רבות למעמד הקאנוני שלו הם זוכים עד היום.

אמנים שונים – כל הכבוד: השירים היפים של הקולנוע הישראלי (אן.אם.סי יונייטד)