סוגר חשבון עם המין הגברי: פרק 11 של "האחיות המוצלחות שלי" הוא ציון דרך פמיניסטי

בתום בינג' משביע של "האחיות המוצלחות שלי" ב-yes, אני שמחה להודיע כי העונה השלישית היא החביבה עלי עד כה. העולם הנהדר, המכאיב לפעמים, שיצרו גלית חוגי ונועה ארנברג וביים גורי אלפי, הצליח לתת הפעם סיבות אמיתיות לאהוב את הגיבורות שלו ובפרט את נטלי, בגילומה הטוטאלי והחכם של נלי תגר, שמחפשת בעונה הזו לא רק את מה שהיא מעוניינת להמנע ממנו אלא את מה שהיא רוצה.

אלא שהרגע הגאוני של העונה הזו לא שייך רק לנטלי. באופן מופלא, דווקא כשנטלי מחליטה לעשות עם עצמה משהו – להקליט פודקסט – היא נוגעת באדם אחר, והמגע הזה בפרק 11, הלך איתי הרבה אחרי הצפייה, עד שהבנתי שמה שראיתי היה ציון דרך פמיניסטי. הפרק עורך לצופה היכרות אינטימית עם מי שהייתה דמות איזוטרית עד כה – שירה, השותפה הגיקית של מיטל, ואחת המאזינות הראשונות לפודקסט של נטלי. בגילומה של התגלית המעוררת דניאל בוקס, שירה מגלה לנו בפרק שלה כי היא עובדת בהפקה של תכנית קומית בתור חותכת סלט. היא רוצה לעשות יותר מסלט, היא רוצה ליצור תוכן בעצמה, היא חושבת שהיא מצחיקה, יש לה רעיונות – אבל אף אחד לא נותן לה צ'אנס. היא גם עושה רושם של טיפוס גמלוני, מנותק, אולי איפשהו על הקשת האוטיסטית. היא קצת מזכירה את השותף של נטלי, מידד, שגם הוא זכה לפרק שמתמקד רק בו בעונה הקודמת. מידד (בגילומו של שלומי אברהם) איתגר את הגבריות עם המראה המוזר שלו, הסירוב שלו להכנע למציאות, ההתעקשות שלו על ערכים שאיש לא מאמין בהם יותר. שירה, לעומתו, מתריסה כנגד כל מה ש"נשי" במובן הפתייני של המילה. היא לא מטופחת, לא מתחנחנת, לא יודעת מתי לסתום את הפה. אבל למזלה, בניגוד למידד, היא לא מיושנת אלא מחוברת בווריד לרשת, וכך היא מוצאת את הפודקסט של נטלי והשתיים יוצאות למסע משותף.

הרגע הגאוני של העונה הזו לא שייך רק לנטלי, האחיות המוצלחות שלי | צילום: רונן אקרמן באדיבות יס

>> ואיך הפכה נלי תגר לשחקנית הכי אמיצה בתעשייה

בקריאה פמיניסטית של ייצוגי נשים במדיה, נהוג לבדוק היכן עובר "מבחן בכדל" – דיאלוג של נשים שלא עוסק בגברים. "האחיות המוצלחות שלי" עוברת את המבחן בקלות, בדרך כלל, היות שהיא עוסקת יותר בחיפוש עצמי ופחות בחיפוש אחר זוגיות, וגם כשכן – זו לא בהכרח זוגיות עם גברים. גם פרק 11 עובר את בכדל, בקלות  – גם אם טכנית שירה ונטלי לא משוחחות, הדיאלוג ביניהן לא קשור לרגע למבע הגברי בהן.

נטלי מקליטה את הפודקסט מהאמבטיה, בזמן שהחבר החדש שלה מעביר ארגזים לביתה. בכל סדרה אחרת, הארוע המכונן היה מיסוד הקשר – אבל הפעם הוא נדחק הצידה אל מול ההחלטה של נטלי לדבר למיקרופון ולאוורר סיפור חשוב מעברה. זה לא שנטלי לא שמחה שאיתי עובר אליה, אבל סדר עדיפויות חשוב שיהיה. בצד השני של האוזנייה, שירה נכנסת לחדר הכותבים בתכנית שבה היא עובדת – תכנית שיכולה הייתה להיות "גב האומה" או "ארץ נהדרת" – והחדר מאוכלס על ידי גברים בלבד. שירה מציעה להם רעיונות, הם צוחקים עליה ומציעים שתתמקד בכרוב. קל לדמיין כל אחת מהנשים שעוסקת ב"אחיות המוצלחות שלי" – מהכותבות, דרך השחקניות הקבועות, ועד לבוקס עצמה שהיא סטנדאפיסטית מתחילה – עוברת משהו כזה. הרי עצם הידיעה שעולם היצירה הקומית הוא מועדון גברים סגור, מראש גורמת לאישה להסס לפני שהיא פותחת את הפה. או כמו שתגר עצמה סיפרה לי כשהתראיינה לשער של מגזין זה – כשהייתה אומרת דברים מצחיקים מאחורי קלעים של הצגה, היה שחקן שהקפיד לשאול אותה מי כותב לה את החומר.

אבל לשירה נמאס לשמוע "לא". נטלי ממשיכה לדבר לה באוזן, ומעניקה לה השראה לשנות את הגורל שלה בעצמה, בלי טובות. כמו שנטלי מצאה בסוף דרך לרכב על אופניים, כמו שהיא העזה לייסד פודקסט – שירה מחנה את האופניים החבוטות שלה ליד דלת של ערב במה פאקינג פתוחה. היא עומדת לנסות להצחיק בלי אישור מהוועד המנהל של זרגי הקומדיה. "חסרה לי בת", אומר לה האיש שמארגן את הרשימה, וברגע שהוא הפוך מכל מה שציפינו לו כל הפרק – היא עושה את זה. מקיאה בשירותים ועולה על הבמה. ההתעלות מיידית – החנונית היא רוק סטאר. הדחויה היא המלכה. היצור המוזר הזה היא הדבר הנכון ביותר לכמה דקות. והיא מצחיקה.  מוחאים לה כפיים.

לכאורה, נכתב כאן סוף טוב לפי הספר – שירה ונטלי, כל אחת במסלולה, יגשימו את עצמן באופן עצמאי, מתוך אמונה ונחישות. אבל עדיין, יש כאן משהו שלא ראינו בעבר. משהו אמיץ ומקורי. הבחירה של יוצרות "האחיות המוצלחות שלי" להפנות זרקור חד כזה אל בדידות האישה דווקא במעוז הזה, של הקומדיה הישראלית, היא לא מקרית. אפשר לקרוא לזה סגירת חשבונות, או לפחות מבט מפוכח ואמיתי על העולם שבו הן פועלות. הרי כל כך הרבה שנים שמענו שנשים לא מצחיקות, כל כך הרבה מערכונים וחיקויים הציגו לנו ייצוגים שטוחים ופורנוגרפיים של נשים, כל כך הרבה חדרי כותבים התנגדו – ועדיין מתנגדים – לעוד זווית, לעוד חוויות חיים, לנרטיב שידבר אל חמישים אחוז מהאוכלוסיה. ההתנגדות הייתה מבוצרת, חבר הביא חבר, וחדר הכותבים הלך והתמלא מעוד מאותו הדבר, עד שלנשים נמאס והן החלו ליצור בעצמן – לעלות על במות, לייסד ערבי סטנדאפ, להתעקש על יצירות כמו  "האחיות המוצלחות שלי".

אפשר לקרוא לזה סגירת חשבונות, האחיות המוצלחות שלי | צילום: גל חיים באדיבות יס

וזה הצליח. מעולם לא היה עידן פורה יותר לנשים מצחיקות מאשר היום, המגמה היא עולמית ויש להניח שרק תלך ותתחזק. לא משנה אם הטעם שלכן הוא דניאל בוקס, נלי תגר, תום יער, ליאת הר לב, איימי שומר, קייט ווילט, אלי וונג, ריצ'ל בלום או לנה דנהאם – ב-2019, סוף סוף, יש יותר מדי שמות ואין טעם לנסות לכסות את כולן – הן עובדות, הן יוצרות והן אדירות. חוגי וארנברג הן כמובן חלק מהרשימה הזו. והן לא שאננות. הן לא שוכחות את הדרך הקשוחה שאחיותיהן ממשיכות לעבור, ופרק 11 תמיד יהיה שם, להזכיר לכל מי שצריכה, שעדיין לא נולד הגבר עם הזכות לספר לך שאת לא מצחיקה.