האביר איבד את הדרך

עוד לא הספקתי להגיד ג'ק, וכבר עברה שנה ממערכת היחסים האחרונה שלי. אז לכבוד יום הולדת שנה ל… שנה בלי, אזרתי אומץ וחזרתי למסע החיפושים אחר האחד. הפעם החלטתי שאני עוסקת בזה ברצינות, בלי לחפף. אחרי ערב של דיסקוסים במועצת הבנות, הוחלט פה אחד על חידוש הכרטיסים הישנים באתרי ההיכרויות.

בירור קצר ברשת למיפוי האתרים הוותיקים והאיכותיים, מציאת הכרטיסים הישנים, ואחרי כרבע שעה עמדו כבר כל הסיסמאות המשוחזרות לרשותנו. ואני, יחד עם מועצת החכמות המלווה אותי, מתחילה במסע דילוגים עוטף מקלדת לרענון הפרטים האישיים, תחומי העניין ובעיקר כתיבת ההגדרות על עצמי מחדש. אין ספק שהרבה דברים השתנו מאז ביקרתי באתרים בסיבוב הקודם, מייד אחרי הגירושים.

איך כותבים אביר?

עוד לא התחלנו, וכבר החלו ההתלבטויות: מנוי לחודש, לשלושה חודשים או לשנה? ואולי בכלל כדאי להתחיל בלי מנוי? לשים תמונה או לשלוח רק למי שמבקש? ואיזה כינוי אתן לעצמי? בהחלט שאלות מהותיות. אני שולפת את הוויזה: הבחירה נופלת על מנוי חודשי, קצת יותר יקר, אבל בשורט ראן, ככה בלי להתחייב על כלום.

ועכשיו בעיה מהותית. מה כותבים? איך אפשר להגדיר את עצמי בכל כך מעט מילים? פטפטנית שכמוני פתאום נותרת באלם. האם אני: נשית? סקסית? פתיינית? צעירה? נלהבת? או שמא יותר: אמא! עייפה! מתוסכלת! רוצה שקט! מחקר מקיף בקרב כרטיסי הנשים, הקולגות לאתר, מביא אותי ואת מועצת החכמות לניסוח המושלם, זה שימשוך את הגברים כמגנט ישירות אל הכרטיס שלי.

ולחלק קשה לא פחות: הקובייה אותה צריך למלא בתיאור אביר החלומות. אני הרי מפנטזת ערב-ערב על האביר, אז למה כל כך קשה לכתוב את זה? זה שיגיש לי את הקפה עם העיתונים בבוקר, זה שיעשה כביסה ויקצוץ סלט, זה שלא יעקם את האף כשאני מפוצצת 2,000 שקל על ז'קט וחצאית בתחילת העונה, ובעיקר זה שיאהב אותי ויהיה מוכן לטוס מהיום למחר לסוף שבוע בפאריז…

אז כך אני מתארת אותו: גבוה, עיניים מדהימות, אפשר עיניים מדהימות בירוק. שיער מלא כמו של קלוני, בנוי לתלפיות כמו פיט, עם קול אנרגטי ומדהים. בעל מקצוע מבוקש – סמנכ"ל או מנכ"ל בהיי-טק, רואה חשבון, עורך דין, או מינימום טייס בארקיע. וכמובן גרוש. זה תנאי בסיס בחבילה.

אחרי ויכוח סוער במיוחד עם הוועדה המסדרת המלווה, הוחלט על צירוף תמונה שלי לכרטיס. התמונה הנבחרת נלקחה ישירות מטיול הבנות האחרון למלון הספא בצפון. שם, במראה כובש ומשוחרר על רקע הים בקיסריה א-לה גלית גוטמן. זהו, הכרטיס מוכן. כל שנותר הוא לחכות לפניות הבחורים שיתחילו לזרום.

דייט ראשון מפתיע

בתום המתנה של יומיים אני אוזרת אומץ וניגשת לפתוח את תיבת הדואר האישית בכל אחד מהכרטיסים שפתחתי. להפתעתי הרבה התיבות מלאות במועמדים פוטנציאליים לנישואים. לאחר סינון קפדני של כמה שעות, שמדקדק בקוצו של יוד, חיטוט וקריאת כל הכרטיסים, עולים ארבעה לחצי הגמר. ממש ריאליטי "בעל נולד"!

עם כל אחד מהרביעייה הנבחרת אני מתחילה לנהל דיאלוג אינטרנטי, מבקשת פרטים נוספים, תמונה, חוקרת, מתעניינת, מצליבה. משתדלת לזכור את הפרטים של כולם כדי להעלות לפחות שניים לגמר. הם המתמודדים ואני בתפקיד צדי צרפתי, יש לי אחריות פה.

ברגע המכריע אני מחליטה לתת את מספר הטלפון הנייד שלי, כדי שאוכל להתרשם גם מהקול ולא רק מכישורי הכתיבה של החבר הכי טוב שלהם.

בתשע וחצי אני מקבלת סמס ראשון:

"זה יוד, כלומר יובל. מהאתר. יכולה לדבר?"

"צלצל עוד חצי שעה, אני בדיוק מרדימה את הילדה", אני מסמסת בתשובה.

בעשר בדיוק הוא מצלצל. מספר שהוא דוקטור לננו-טכנולוגיה מולקולרית, וממש כמוני חובב את החיים הטובים, בילויים ומסעדות, חדר כושר וים. אנחנו מפליגים בשיחה אל אמצע הלילה. יובל מציע שניפגש עכשיו, ככה, ספונטנית, בפיג'מות. אני דוחה את הרעיון על הסף. מחר, דייט, בתל אביב.

אנחנו קובעים להיפגש למחרת בשש בבראסרי, מוקד הבליינות והחיים הטובים בתל אביב. במקום בו הכי כדאי להסתובב בתנאי שאתה מקושר לאנשים הנכונים. שנינו רכונים על הבר עם כוסית קאווה צוננת, העיניים בוחנות אחד את השני, סורקות מלמעלה למטה, משדרות למוח רשימה של חיזוקים חיוביים ורשימה קלה של פגמים, ניתנים לתיקון כמובן. הקאווה זורמת כמו מים ואני מחייכת מבפנים.

בלי לשים לב השעתיים שבילינו יחד אצו רצו להן בכיף אמיתי. סמס שאני מקבלת מהוועדה המייעצת מזכירה כי הזמן נגמר, כי זה האות להתקפל הביתה במקרה שהפגישה מתגלה כנפילה. אבל הפגישה דווקא מקסימה, והדבר האחרון שבא לי לעשות הוא ללכת הביתה. בניסיונות אחרונים להציל את המאורע המרגש אני שולפת את הסלולרי ומנסה לברר איזה מהבייביסטריות שאני מחזיקה בכוננות מתמדת יכולה להתמודד עם האתגר שאציב בפניה הערב: לאסוף ולהשכיב את הצאצאית לישון, בלי הרבה שאלות.

אחרי ארבעה טלפונים ועשרה סמסים אני נאלצת לבשר ליוד כי עלינו לסיים את הפגישה ועליי להיפרד מגיל ההתבגרות לטובת האמהוּת. אנו קובעים לדבר מאוחר יותר בערב ואולי אפילו להיפגש, ככה בקטנה.

הבוקר שאחרי

אני נכנסת לאוטו, מניעה, מעבירה להילוך ראשון, פותחת את הרדיו. ואז אני שומעת אותן. את פעימות הלב. לא חולפת דקה והנייד מצלצל. יוד מספר לי כמה התרגש, ושואל אם אפשר להיפגש שוב, כבר הערב. הלב, הוא הסביר לי, הדופק מואץ.

אני נכנעת. הילדה עוברת לבייביסיטר שאינו מאכזב – סבא וסבתא. אני מוכרת להם סיפור על פגישה דחופה וטסה לבר סמוך. שם אני אמורה לפגוש את יוד, הננו-טכנולוג שלי. היין עושה את העבודה. הפגישה הופכת נינוחה יותר ולקראת סופה שנינו מתקשים בהליכה למגרש החניה. הוא מנשק אותי קלות ונפרד בהבטחה לצלצל בבוקר, כשיעבור ההאנגאובר.

בימים הקרובים אני חולמת חלומות, מתכננת תוכניות, מחכה לטלפון. אבל כלום. נאדה. שלושה ימים אחרי הפגישה אני עדיין מגניבה מבט אל הסלולרי, שמא פספסתי הודעה או לא שמעתי את הצלצול. אבל כלום. זהו עידן הפייסבוק. בחורים בימינו מקצרים תהליכים. הם לא מתנצלים, הם נעלמים.

חיכיתי עוד כמה ימים עד שקיבלתי מנת אומץ נוספת כדי לחפש את המועמד הבא. איך אומרת המשטרה, החיפושים נמשכים.