ד"ש מהניינטיז

ב-1990 כמעט כולם סביבי שמעו מטאל. בבית הספר שלנו אמנם לא הונהגה תלבושת אחידה, אבל אנחנו, נונקונפורמיסטים דמיקולו שכמונו, התאמנו מדי יום עם המדים של הצבא הפרטי שלנו: חולצה שחורה שעליה התנוססו בגאון תמונה ושם הלהקה התורנית (עם עדיפות לנציגות הרוק של שנות ה-70 והמטאל), מכנסי ג'ינס מהוהים ונעלי צבא משופשפות חרטום. באוזניות של הווקמן (מי חשב אז על אייפוד?) התנגנו בלופ אינסופי גם הקלטות של איירון מיידן (דיסקים פשוט היו יקרים מדי בשעתו לתלמידי חטיבת הביניים והתיכון).

תצוגת רוק במלוא הדרה

הרומן שלי עם איירון מיידן, שחוגגת כעת אוסף להיטים כפול וחדש (ונוסף), ניצת בערך כשהאלבום "No Prayer for the Dying" נחת בחנויות התקליטים.

לנער המאוד תמים שהייתי אז נדמו הגרון הענק של ברוס דיקנסון, הבס האימתני של סטיב האריס, הצלבות הגיטרות של יאניק גרס ודייב מארי וחבטות כף היד של ניקו מק'בריין על התופים, לתצוגת הרוק הכי משכנעת בסביבה. ומה אתם יודעים – אפילו ב-MTV שידרו את הקליפים שלהם כדי לחזק את התחושות שלי.

"במבט שני" אמנם שידרו באותה התקופה תחקיר על הסכנות שבהאזנה לרוק כבד ועל הקשר הישיר בין הצלילים הכבדים-אפלים לבין הסגידה לשטן, אך ממקור ראשון אני יכול להעיד שאף אחד מחבורת המטאליסטים שלנו על הכרמל לא נגעה לרעה ולו בשערה אחת של אף חתול עירוני. גם ממבטי השטנה מהזקנים המהוגנים בשכונה המוריקה והשלווה שלנו שלא הבינו למה בני טובים צריכים את הרעש הזה באוזניים, התעלמנו כמו על אוטומט. מיידן היו פסקול מושלם למרד הנעורים שלי ושל רבים נוספים.

ההתבגרות וההתפכחות: תחילת הסוף?

השנים עברו והאהבה למיידן קצת איבדה גובה. ב-1992 אמנם ראיתי אותם בפסטיבל הרוק הכבד בדונינגטון, אנגליה, ביחד עם עוד 100 אלף בריטים מבושמים קשות, אבל היה ברור גם לי שמדובר בשיא ביחסינו.

כמה חודשים מאוחר יותר, מפלס העניין שלי בלהקה החל לרדת. בערך באותה התקופה שברוס דיקנסון, סולנה הבלתי נלאה של מיידן, החליט לחפש את מזלו במקומות אחרים, התגייסתי לצבא והבנתי כנראה שמדיין הייתה רומן מעולה שנגמר ביחד עם קבלת תעודת הבגרות. לשני האלבומים שהלהקה הוציאה תחת הנהגתו של בלייז ביילי אני חושב שלא האזנתי בשלמות עד היום, וגם לביקור היחיד שלהם עד כה בארץ ב-1995 לא טרחתי אפילו לארגן גימלים כדי להשתחרר לכמה שעות מהיחידה.

ב-2000, עשר שנים אחרי הנשיקה הראשונה עם מיידן, דיקנסון חזר הביתה וצירף עימו גם את אדריאן סמית' (הגיטריסט מהיר האצבעות שפרש בשלהי שנות ה-80) והעסק התחיל לנוע מחדש. עם הרכב הגלקטיקוס הזה מיידן פתחה את העשור השלישי שלה כלהקה מקליטה, והציגה פאזה מבוגרת, איטית ושקולה יותר, עם שירים ארוכים יותר שהוגשו בעיבודים עשירים שהזכירו מאוד הרכבי פרוג-מטאל דוגמת דרים תיאטר.

הם כבר מכרו הרבה פחות תקליטים, ולמרות שהמשיכו להוציא אלבומי אולפן על בסיס תלת שנתי בערך והקפידו לצאת לסיבובי הופעות טרנסאטלנטיים (כשלעיתים דיקנסון מאייש את הכיסא שבקוקפיט), גרעין המכורים שהתקבץ סביבם הפך לדליל יותר ויותר. לא עניין של מה בכך עבור להקה שמכרה עד היום למעלה מ-150 מיליון עותקים והתרגלה לנשום אוויר פסגות.

אבל שלא תטעו לרגע בלוק המטאליסטי של הלהקה. הם אולי מתלבשים ונראים כמו אחרוני מעריציהם (שיער ארוך, קעקועים וחולצות טי שחורות), אבל מדובר במקצוענים שיודעים כיצד למנף קריירה עשירה שקצת נתקעה עם חילופי האופנות, והפכה בהדרגה מחביבת הקהל ל"מי שהייתה".

שאריות מהאייטיז

ב" From Fear to Eternity", האוסף החדש והכפול שלהם, שמסכם את פועלם ב-20 השנים האחרונות, מיידן מבקשים לחזור לכמה מהרגעים היפים בתקופה הלא אחידה הזו.

עם יד על הלב, גם האריס וחבריו יודו שהם התקשו לצאת מאווירת האייטיז, וגם כשהם כבר הבינו להיכן צועד הרוק הכבד, הם תמיד היו שניים-שלושה צעדים אחרי כולם.

ב-20 השנים האחרונות מיידן התקשתה לצרף מעריצים חדשים – בטח בכמויות שהיא הורגלה להן בשנות השמונים העליזות – אבל אלו שהצטרפו, ובעיקר אלו שלא איבדו עניין, מקבלים באוסף הנוכחי איתות שעוד יש לחבורה המשופשפת הזו מה לתת גם בעשור הנוכחי – כל זה בהנחה שהם מתכננים להקליט אלבום נוסף בקרוב, וכך לבטל את דבריו של האריס שאמר בעבר שהאלבום ה-15 של הלהקה (שאגב יצא בשנה שעברה) יהיה האחרון שלה. נקווה שהאוסף החדש והגדוש הזה הוא לא הסוף.

Iron Maiden – From Fear to Eternity The Best of 1990-2010, הליקון/Emi