דרושה תסריטאית עם ביצים

מתוך הסרט 'חלף עם הרוח'
מתוך הסרט 'חלף עם הרוח'

רתם איזק לא מבינה למה היא צריכה להתנהל בעולם הדייטים של המאה ה־21 על פי ספר חוקים שנכתב בעידן הפרהיסטורי

88 שיתופים | 132 צפיות

החודשים האחרונים הזכירו לי את שידעתי מזמן, הספקתי לשכוח ונחרדתי לגלות מחדש: בכל הקשור להתנהלות מול גברים, עולם הרווקות המודרני נחלק לשניים – אלה שיודעות מה לעשות, שמפנימות את הכללים המקובלים ומיישמות אותם משל היה ספר מתכונים שהיצמדות לכלליו מניבה בופה עשיר בחוות רונית; והפותות שעושות מה שבראש שלהן ומזמינות את עצמן לככב בגרסה הבוגרת של "נשיקה/סטירה".

אני, ניחשתן נכון, משתייכת לחלק השני: אני מודעת לעובדה שיש כללים ברורים שמכתיבים התנהלות רומנטית תקינה, חוקים שסטייה מהם עלולים לעלות לי בחרקירי על הלב ובצניחת המניות שלי בשוק הטסטוסטרון, ובכל זאת לא מצליחה ליישם אותם. לא כי הם מורכבים מדי, אלא כי הם מרגישים לי ארכאיים ותמוהים. למה לכל הרוחות עדיין נחשבת מי שמעִזה להרים את הכפפה ואת הטלפון ואשכרה לתקשר עם בחור אחרי דייט מוצלח, לפתטית? מדוע נגזר עליי – בחורה שמתנהלת בעולם ללא חיתול (בינתיים), ללא מטפלת (לא אתנגד לעוזרת אישית) וללא קרום בתולין (סורי, אבא) – להמתין באיפוק לצלצול ממר בחור, שבנדיבותו יזמין אותי לדייט נוסף? האם אצבעותיי כה שבריריות עד שאינן מסוגלות לעורר את מקשי האייפון ולחייג בעצמן? התשובה, אם תשאלו את הבחורות הנמנות עם הז'אנר הראשון, היא כן, שהרי ידוע לכל שתפקידן של האצבעות הנשיות היא למרוט את השערות בהמתנה לצלצול הגואל.

הכללים הברורים האלה מזינים תעשייה שלמה ורווחית להחריד: קואוצ'רים לענייני זוגיות, קורסים שמלמדים נשים איך להתחבר לנסיכה הפנימית שלהן (ולהוביל את הגברים בפסיביות נפלאה ל"הום ראן" במקום ל"ברח, יוסי, ברח!"), וספרי הדרכה שמתיימרים לפרק את הרומנטיקה לתסריטים. בחורות כמוני צריכות פתאום להתאפק, לאמץ קור רוח מזויף ולקבל עצות מחברות שקראו את התנ"ך לאישה נטולת הבעלות – "למה גברים אוהבים ביצ'יות".אלה מביטות בי באימה עת אני מספרת שהזמנתי בחור לשבת על הגג בדייט השני.

צילום: שאטרסטוק
צילום: שאטרסטוק

"זה מוקדם מדי", הן נוזפות בי משל היו המורות לבלט ואני תלמידה עם חיבה יתרה לפחמימות. ואני – שחוגגת החודש 29 חורפים של טעויות מחרידות ואהבות מדהימות – מבקשת לפנות לתסריטאי שכתב לנו את אותם תפקידים מצומצמים ומצמצמים (אני כמעט בטוחה שאישה לא הייתה כותבת לנו תסריט שבו אנחנו השחקניות המשניות) וללחוש באוזנו, תוך עפעוף רומנטי בריסי הנסיכה שלי: "חבוב, אתה מפוטר". כי עם כל הכבוד לתסריטים מוקפדים שהופכים לא אחת לסרטים שוברי קופות, אני מעוניינת בתפקידים חדשים, או לפחות בשיעורי אימפרוביזציה. כי התסריט הזה, שלפיו אני גם אמורה לשחק אותה קולית כשבחור מבריז לי שעה לפני דייט, לא מתאים לי. כי אני לא קולית כשבחור מבריז לי שעה לפני דייט או מחליט להתאדות כמו דים סאם רקוב. אני עצבנית. קשה לי לסמס לו "סבבה" בתוספת סמיילי כשכל מה שבאמת בא לי זה לשלוח לו זר רקפות עם כרטיס ברכה שמבשר לו רשמית שהוא זכה בתואר הזכר הכי אפס בעיר.

נכון, אותנטיות יכולה להיות דבר מבהיל, אבל היא גם יכולה להיות דבר סופר סקסי. הרי לפעמים בא לי לומר לבחור שבא לי עליו בלי לחכות שהוא יקדים אותי, לשאול אותו אם בא לו דרינק בערב, להצהיר שאני מעוניינת בקשר רציני מבלי לדאוג שזה יכווץ אותו ובגדול להתנהג כמו בת אדם שלא מחכה שהעולם יירד ויישק לה בתחת, גם אם לפעמים זה עולה לי בבעיטה כואבת בדיוק שם. כי לא משנה כמה ניסיתי, אני לא מצליחה להיות אותה שחקנית מסחרית שנכנסת בטבעיות לתפקידים שמיועדים לה; שמרגישה שבשביל להיות מושכת היא צריכה להסוות את החשקים האמיתיים שלה, או לפחות לעדן אותם עד שהיא תזכה לפידבק מהשחקן הראשי. אולי אני נאיבית ולא מבינה שהרצון שלי לאלתר במרחב הרומנטי יגרום למופע שלי להציג רק בתיאטראות פרינג' באולמות חצי ריקים. מצד שני, כל מה שאני צריכה זה צופה נלהב אחד.