גם אני ידעתי על דפנה לוסטיג והמשכתי לאכול את הסביצ'ה

דפנה לוסטיג | צילום: יח"צ
דפנה לוסטיג | צילום: יח"צ

עדי עוז, עורכת המגזין בטור אישי ויש גם מסקנה: מערכת "את" לא תעבוד יותר עם המטרידנים "הקטנים". אתם יודעים מי אתם

88 שיתופים | 132 צפיות

נשים רבות כל כך סביבי לא מפסיקות לספר עד כמה הפוסט של דפנה לוסטיג לא עוזב את מחשבותיהן. זה טקסט טריגרי כל כך. אצל כל אחת הוא מעלה מיד את פעם ההיא שהיא מצאה את עצמה חרדה ומבולבלת כמו שדפנה תיארה: "בגיל 24 הלכתי לשתות בבית של מסעדן ידוע בתל אביב … בכנות, אני לא ממש יודעת מה היה שם. באתי, שתיתי, אני זוכרת שלא יכולתי לנהוג הביתה ושהתעוררתי בוכה במיטה שלי, ערומה, בארבע לפנות בוקר".

גם אצלי צף מיד זיכרון של עצמי מתעוררת מבוהלת בארבע לפנות בוקר. זה היה כשהייתי בת 20 וקצת. הלכתי עם חברה חדשה למסיבת גג של חברים שלה בפלורנטין. שתיתי ועישנתי ופתאום הקאתי נורא ומיד הרגשתי שאני לא יכולה לזוז. משותקת ברגליים, בידיים. לגמרי בהכרה אבל בלי יכולת לזוז. החברה עזרה לי להיכנס למיטה של בעל הבית, לנוח שם עד שאתאושש. כשהיא הלכה הביתה עדין לא הייתי מסוגלת לזוז. בקושי הצלחתי לדבר. "טוב תישני פה ותבואי אלי מחר בבוקר כשתרגישי טוב", היא זרקה לעברי והלכה. שקעתי לעילפון. בארבע בבוקר התעוררתי באימה וקלטתי את הבחור שזו מיטתו שוכב צמוד אלי. לא הצלחתי לדבר או לזוז. משותקת ומבעותת פשוט חיכיתי כמה שניות שהרגישו כמו נצח. ואז הוא הסתובב ממני בלי שנגע בי, זז לפינה השניה של המיטה וחזר לישון. בבוקר התעורר וסיפר לי בכנות מצמררת: "תדעי לך שהייתי ממש קרוב לאנוס אותך בלילה. כמעט עשיתי את זה. ברגע האחרון קלטתי שזה לא בסדר". המון זמן עבר מאז אבל העור שלי עדיין מצטמרר בכל פעם שאני נזכרת ברגע הזה של כמעט אונס.

אבל גם הסיפור הזה הוא לא הסיבה המרכזית שבגללה הפוסט של לוסטיג ערער אותי כל כך. הוא ערער אותי כי בטקסט שלה לוסטיג מאשימה גם אותי. כן, לגמרי אותי, אין דרך להתחמק מזה: "הרבה אנשים שאני אוהבת ושאוהבים אותי ומכירים את הסיפור הזה ממשיכים לאכול אצל המסעדן. כל הזמן. והם יודעים, והן יודעות. אבל הסביצ'ה, הסביצ'ה. כל כך טעים". היא כתבה. וכן, אני מכירה את דפנה וגם אוהבת אותה. והמשכתי לאכול. מאז שקראתי את הפוסט שלה השאלה הזו לא עוזבת אותי: האם הייתי צריכה לנהוג אחרת? האם לקחתי חלק פעיל בתרבות האונס?

דפנה לוסטיג | צילום: שוקה כהן
דפנה לוסטיג | צילום: שוקה כהן

לפני שהגעתי ל"את" הייתי עורכת בשבועון "טיים אאוט תל אביב". מתוקף התפקיד הכרתי את המסעדן המדובר. הכרתי וחיבבתי מאוד. לא היינו קרובים מדי, לא חברים, אבל הייתה בינינו את הידידות של אנשים שמסתובבים באותה ברנז'ה. הוא אדם כריזמטי מאוד. שתיין גדול, אכלן גדול, שיכור גדול. חרמן גדול. יצא לי לשבת בנוכחותו יותר מפעם אחת במסעדה שלו. הכרתי נשים שעבדו איתו, שהיו חברות שלו, ששכבו איתו. היו פעמים ששמעתי אותו מדבר באופן מיני בין חברים וחברות. הוא שייך לסוג הזה של האנשים שטורפים את החיים. מעולם לא חשבתי שבדרך הוא טורף גם אנשים. מעולם לא הייתי עדה לסיטואציה שבה הוא גרם אי נוחות למישהי. עד השבוע מעולם לא שמעתי ממישהי עדות לכך שהוא הטריד אותה.
אבל כן שמעתי שהוא פגע בדפנה לוסטיג.

זה קרה בישיבת מערכת שבה היינו צריכים להחליט מי נכנס לרשימה – אני כבר לא זוכרת איזו רשימה זו הייתה, אולי האנשים הכי קולים בתל אביב, אולי המסעדנים המובילים – אין לי מושג. בטיים אאוט אהבנו לעשות רשימות שמיפו את העיר לנכונים ונכונים יותר. לאיש מאיתנו לא היה ספק שמדובר באדם הנכון בזמן הנכון. מלבד לאחד העורכים שאמר: "אסור להכניס אותו לרשימה. הוא פגע בחברה טובה שלי. פגע בה מינית".
"לא נעשה משפט שדה". פסקתי במהירות, בלי שום היסוס. "לא נפסול מישהו על סמך שמועות והאשמות שלא נבדקו". אחר כך, בארבע עיניים, הבנתי מאותו עורך שמדובר בלוסטיג. המסעדן נכנס לרשימה.

האם זו הייתה טעות? האם הייתי צריכה להרהר בזה רגע? לדבר עם דפנה? להתעקש להגיע אליה ולדרוש ממנה שתספר לי באופן אישי מה קרה שם? באותה תקופה לא הכרתי אותה. לא נפגשנו, לא היינו באותה סביבה. אני לא בטוחה אבל יכול להיות שגם היום הייתי נוהגת אותו הדבר. גם היום אני מאמינה שלא צריך לשפוט אדם על סמך שמועות. אני לא חושבת שנכון להחרים מישהו שהואשם במשהו מאחורי גבו מבלי שהוא אפילו יודע שהוא מואשם. אבל מה שיותר מטריד אותי לגבי עצמי זה כל מה שבא אחר כך. כלומר מאז ועד היום. הטענה הזו, שהוא פגע בדפנה, נשמעה כל כך רחוקה מהדמות שהכרתי, שפשוט ביטלתי אותה. לא חזרתי להרהר בה. זה פשוט נשמע לי לא הגיוני. כמו אי-הבנה אחת גדולה. מעולם לא עימתתי אותו עם הטענה הזו. מעולם לא עימתתי את עצמי עם הטענה הזו.

עם הזמן עברתי לערוך את "את". כבר כמעט ולא יצא לי לפגוש את המסעדן (אם כי כן ישבתי במסעדה שלו מעת לעת). לעומת זאת העבודה בעולמות האופנה איפשרה לי להכיר את לוסטיג יותר. אנחנו לא חברות קרובות אבל אני מרגישה שאנחנו ידידות ומחבבת אותה מאוד ובכל זאת, מעולם לא שאלתי אותה על זה. אולי כי אנחנו לא קרובות מספיק אבל בעיקר כי נדמה לי שהדחקתי לחלוטין את פיסת המידע שנחשפתי אליה באותה ישיבת מערכת לפני שש או שבע שנים. אני כותבת את זה ובוכה עכשיו. לא מצליחה לעצור את הדמעות. כי פתאום, בפוסט הזה שלה, היא הפכה את האמירה האגבית הזו לסיפור שאני יכולה לדמיין. אני מרגישה על בשרי את החרדה שהיא מתארת. כאמור – אין אישה שלא מכירה את החרדה הזו.

ופתאום אני כבר לא יכולה לנתק בין האיש שהייתי מיודדת איתו לבין הפצע העמוק שלעולם לא ימחה שהוא השאיר בנפשה של דפנה. חומת ההדחקה שבניתי בתוכי נסדקה כליל.

ואני מנסה להבין איך יכולתי ללכת בין חומות ההדחקה הללו כל הזמן הזה? תמיד הייתי עם תודעה פמיניסטית מפותחת כל כך. תמיד תפסתי את עצמי כחוד החנית של הפמיניזם ושל נשיות חזקה, אז איך זה יכול להיות שאת זה הדחקתי בהצלחה גדולה כל כך?

אני מאמינה לדפנה. אין לי שום שמץ של ספק באמיתות הסיפור שלה, ואני עדיין מקווה כל כך בתוך בתוכי שיתברר שהכול היה אי-הבנה אחת גדולה. שיש למסעדן הכריזמטי והאינטילגנטי הסבר כלשהו. שהוא מתנצל. שהוא לוקח אחריות.
השלב הראשוני של metoo כלל עד כה חשיפה של סיפורים. חשיפה של מציאות שעוזרת לכולנו לסדוק את חומות ההדחקה שסגרו עליה. שעוזרת לנו להשתחרר מהתפיסות המדומיינות שבהן חיינו, כאילו אנשים כריזמטים ואינטילגנטים לא פוגעים מינית או שאפשר להעביר את החיים האלה כאישה בלי להיפגע.

אבל עכשיו הגיע הזמן לעבור לשלב הבא: ללקיחת האחריות של הפוגעים. לוועדות פיוס וגישור. לא חייבים לכנס מפגשים של ממש. המרחב הווירטואלי מספיק בהחלט. אני מבטיחה לתת את הבמה של "את" לכל מי שפגע כדי לקחת אחריות. הפצעים שפצעתם לא ייעלמו אבל אולי תוכלו למנוע בכך את הפצע של הדור הבא. תגידו שטעיתם. שהיה לכם נוח לחשוב שזה לא כזה נורא, שלא הבנתם את עומק הפגיעה. שגם אתם חייתם בהדחקה. זה לא יפתור את הבעיה אבל זה צעד חשוב בדרך לריפוי.
אם נפסיק להדחיק יהיה קל יותר להתמודד. זה נכון לדן מרגלית וללואי סי. קיי ולמסעדן המפורסם ולכל מי שעדיין לא נקבו בשמו וחי בחרדה מכל טלפון, מכל פוסט. אל תחכו שייחשפו אתכם – קחו אחריות.

והחלטתי שגם אני לא מדחיקה יותר ומתמודדת באומץ עם מי שלא העזתי להתמודד איתו עד עכשיו. עם כל מה שהדחקתי. קחו למשל את סוכן הדוגמניות הידוע – הנה ברגע זה אני שולחת לו הודעה שאנחנו במערכת "את" לא עובדות איתו יותר. הוא לא פגע מינית באף אחת מאיתנו אבל אמר דברים בעלי גוון מיני לחברות מערכת יותר מפעם אחת ודיבר אלי בצורה מאיימת ואלימה. לא משהו חמור מספיק כדי להתלונן עליו במשטרה, אבל מגעיל מספיק כדי שלא נסכים לספוג את זה יותר. הייתי צריכה לעשות את זה קודם אבל נתתי לעצמי את ההרגשה שזה לא כזה נורא. אבל נגמרה תקופת ה"זה לא כזה נורא". זהו. ההדחקה נגמרה.